חווארה, בית פוריק, יום ג’ 21.2.06 אחה”צ משקיפים: רן צ. אורח, דליה ג. (מדווחת) בשעה 14.00. הגענו למחסום חווארה. ראינו אוטובוס (Ramini Bus ) שנוסע על קו שכם רמאללה, נכנס לשכם ללא בעייה. נסיתי לשאול על כך את החייל שעמד שם, והוא ענה: “לא יכול לענות לך כשאני בתפקיד”.עמדנו והסתכלנו: פועלים 3 מעברי יציאה משכם: אחד לנשים שהוא גם ההומניטרי, ושניים נוספים. כל עובר המגיע לעמדת הבידוק מתורגל לפרוצדורה: פותח את התיק, פותח את המעיל, מרים את החולצה, עושה סיבוב, וכן נבדק ביד ובמגנומטר. לאחר כל זאת, הוא עובר לעמדת בידוק נוספת, הפעם של תעודות ואישורים למיניהם.בטור ההומניטרי בודקת חיילת. לפעמים עוברים שם גם גברים, וגם אותם היא בודקת (בידיה). ה”תור” אינו אלא גוש של בני אדם, כ 150 איש צפופים ודחוקים עד כדי סכנה. בתוך הקרוסלה נדחקים 4 – 5 אנשים. מתוך הגוש נשמעות מדי פעם שאגות.איש אחד צועק שהוא נחנק. מפקד המ”צ אומר לנו ללכת למקום אחר, מרוחק יותר. הוא טוען שזה שטח A ואסור לנו לעמוד בו. אני עונה לו שזה לא כך, ומתחילה לחייג בטלפון. עוד אני מחייגת, ניגש אלי מפקד המחסום – ר. פונה אלי בנימוס. אני אומרת לו שזה איננו שטח A, הוא מסכים אתי, אבל אומר שהוא אחראי לבטחוננו האישי ולכן עלינו לעמוד בצד שני, ממזרח לטורים הנבדקים, ליד גדר הבטון. מרחק שאינו מאפשר דיבור עם הפלסטינים.הוא שואל מי הבחור שלידי, אני מציגה אותו כאורח שלנו. “למה אין לו תג של מחסוםwatch ? ” ,”יש לי עבורו תג באוטו, אבל לשם מה?”. הוא פונה אל הבחור “לך תביא את התג”. והבחור עונה בשקט ובאסרטיביות: “זה חדשיים שאינני מקבל פקודות”. (בלי התרסה, רק כציון עובדה פשוטה, קרה…). המפקד נשאר פעור פה. “היית בצבא?”. “כן”. “איפה שרתת?”. “בשריון”. השיחה תמה. אך לפני שהלך מאיתנו אמר לו: בפעם הבאה תביא תג. (מעניין, ממתי התג מוּכָּר כפספורט לעמידה במחסום?)…בכל עמדת בדיקה עומדים שניים: מ”צ הבודק, וחייל עם רובה שלוף – מאבטח את הבודק. (רן מספר שכאשר הוא עמד במחסום היתה גם כן חלוקה כזאת, אבל פעמים רבות “זה התערבב”. הוא היה במחסום בצפון, שבו לא הייתה צפיפות). אני מסמנת לעצמי צעיר ממושקף שעומד בסוף ה”גוש” בתור בקרה: נראה כמה זמן ייקח לו עד שיגיע לבדיקה. (זה לקח בדיוק שעה ורבע).הבודק עושה את מלאכתו בקפידה, וכך הבדיקה מתארכת, התור מתארך, והסבלנות מתקצרת.הצעקות גוברות. המ”צ הבודק שולח את המאבטח אל הנדחקים בתור כדי שיעשה שם סדר, וירחיק אותם אחורנית.ברגע שהמאבטח הולך לשָם – הבדיקה נפסקת. הבודק מחכה לו שיחזור שהרי איננו מאובטח עכשיו.המאבטח חוזר והבדיקה מתחדשת באותה קפדנות אטית ומעצבנת.המפקד ר. מגיע (כנראה למשמע הצעקות), ומנסה לזרז את הבדיקה. כשהבודק לא כל כך מבין את הרמז, נשלח חייל אחר להחליפו. ואמנם הבדיקה משתנה לחלוטין. כ 10 שניות לכל אדם.אמרתי למפקד שהאיש הממושקף עומד כאן בדיוק שעה ורבע, והוא ענה שהוא יודע ועושה את המכסימום שהוא יכול. (וזה בעצם נכון).(רן מתרשם שיכול להיות שהמפקד קרוב בהשקפותיו אלינו. רן מבין וחש גם את הצד של החיילים, שהרי הוא היה שם, ולא מזמן). ב 15.20 , לאחר שהממושקף הגיע לבדיקה, ומאחר ולא קרה דבר חריג. החלטנו לצאת לבית פוריק. 15.35 -הגענו למחסום בית פוריק. לפנינו שלט אדום (שהיה גם בחווארה): “הנך נכנס לשטח בשליטת הרשות הפלסטינית”. (למרות שבעצם זהו שטח שמותר לנו לעמוד בו, לא כן?)תור ארוך של היוצאים משכם. קשה לאמוד כמה עומדים שם. זה רחוק. בצד שלנו, של הנכנסים לשכם, אין תור, רק רק אשה אחת עומדת בתוך הקרוסלה עם תעודת זהות בידה ומחכה.לשאלתי כמה זמן היא עומדת, היא ענתה – רבע שעה. מתברר שהאשה מבית דג’ן. הולכת לבית חולים בשכם לבקר את אחותה. הבעת פניה שקטה, סבלנית, אצילית.ניגשתי אל עמדת הבידוק של תעודות הזהות, המשותפת ליוצאים ולנכנסים, והסבתי את תשומת ליבו של הבודק לכך שבתור הכניסה לשכם עומדת רק אשה אחת, ושאלתי מדוע בעצם לא מעבירים אותה.הוא ענה: “אני עובד לפי סדר, קודם בודק את טור היוצאים, ואח”כ – את טור הנכנסים”.אני בכל זאת מנסה: “אבל כאן עומדת אשה, לבדה, האם היא צריכה לחכות עד שתגמור לבדוק טור של 50 איש?” . אין תשובה. יש סדר בעבודתו. אני מרגישה שאין בליבו שום רגש, לא של שנאה, לא של אמפטיה, הוא פשוט אינו עוסק באנשים אלא בבדיקת תעודות. והוא מפקד המחסום. (י.)טור היוצאים משכם נבדק לאט. ממחסום היציאה מגיעה אשה עם ילד על הידיים. רואים שהילד חולה מאד. כך היא צועדת איתו מרחק גדול – מהמונית בשכם אל מחסום היציאה, ומפתח מחסום הכניסה (שבו אנו עמודים) עד המוניות המחכות במעלה הכביש, על גבעה. כך עושות כולן. 15.45 – בכל זאת החייל פונה אל האשה ומעביר אותה. אין אנשים כרגע. אנחנו חוזרים אל המכונית כדי לעזוב. לידינו, מצד שני של הדרך, אוטובוס אזרחי “שחר צח”, נהגו אזרחי, ובתוכו חייל.אנו מחכים לראות מה קורה. מגיעים שני משוריינים, שמורידים מתוכם חיילים עם ציוד. רן חושב שהם חוזרים ממבצע. מכניסים את הציוד לתא המטען של האוטובוס, ונכנסים אליו. 16.00 -אנחנו עוזבים בדרך חזרה, בכפר חווארה, עוצרים ליד חנות הפלפל הידועה. (מנת פלפל גדולה עם סלטים לפי רצוננו ויכולתנו – 2 שקלים). יושבים שם לאכול ולשוחח. צעיר, שנראה לי כעובד חדש שלהם, פונה אלינו בטרוניה: “כמה זמן אתם חושבים זה יימשך ככה?”. נשמע מיואש ומר נפש, ולנו אין תשובות.יצאנו לדרכנו הביתה. בצומת תפוח רק 5 מכוניות. המשכנו.ליד אלקנה, אנו מבחינים פתאום שהכביש מולנו, על כל מסלוליו, מלא מכוניות שכמעט אינן זזות. לא ברור לנו מה קרה. את הטור הארוך הזה (שהמכוניות לכיוון הגדה/מזרחנ) אנו ממשיכים לראות עד הגיענו לתחילת ראש העין. מצד אחד – לא יאומן, ומצד שני – חייכנו זה לזו – מן הראוי שירגישו מה זה מחסום ומה זו עצירת חיים.