חווארה דרום, יום ג’ 17.8 בוקר. . משתתפות: לירית ל., אפרת ס. נחמה א. אתי פ. (מדווחת) 8.00 תור קטן ו15 מעוכבים, לדבריהם מחכים כבר שעתיים. סמל ר. מתנכר ולא עונה לשאלה אם נמסרו פרטיהם לבדיקה. עובד של אוניברסיטת א-נג’אח עם תעודת עובד- סמל ר’ מסרב להכיר בתעודה ודורש ממנו שילך למת”ק ויוציא תסריך. אישה בהריון עם ילדה כבת 12 ובן צעיר שצריך להגיע לבית החולים לבדיקה אחרי ניתוח הרניה (אולי הוצאת תפרים) והחייל לא מקבל את האישור הרפואי. אנחנו מצלצלות לדליה באסה שמבטיחה לטפל בעניין.8.25 משחררים ארבעה מעוכבים, אך המספר לא השתנה, עדיין 15… (האם בואנו למקום זירז את שחרורם?) שתי אחיות, אחת בת 21 עם תעודה והשניה בת 13 וכמובן שאין לה תעודה. החיילים לא מאמינים לה שהיא בת 13 מפני שהיא גבוהה יחסית, בגובה של אחותה. אבל הפנים הילדותיות שלה אינם משאירים מקום לספק. זו ילדה. מסתבר שהן גרות רחוק מאוד ולכן אינן יכולות לחזור ולהביא את תעודת הלידה. צלצול למת”ק ובקשה שיבוא קצין שלהם ויפעיל שיקול דעת שמפקד המחסום אולי אינו יכול להפעיל נענה בתשובה שאי אפשר לשלוח אף אחד והצעה לפנות למפקד המחסום שיעביר את השם שלה בדיקה. סמל ר’ מלגלג על ההצעה הזאת: מה אבדוק? מניין לי שהשם שלה נכון? אני מציעה שיבדוק את התעודה של האחות והוא עונה: מניין לי שזו אחותה? רק תעודת לידה שלה תתקבל. הבעיה היא שעודות הלידה אינן כוללות צילום, ואיך ידע שזו באמת התעודה שלה? כמובן שאת זה לא אמרתי, אבל זו הוכחה להגיון העקום והרחוק השמירה על הביטחון של הנוהלים במחסום. ילד בן 14 עם אמו, רחב וגדול מן הרגיל מעורר את אותה הבעיה. בספח תעודת הזהות של האם מופיעים שני שמות, אחד בן 14 והשני בן 16 המפקד טוען: מניין לי לדעת שזה בן ה-14? לבסוף האח מגיע ומוכיח את טענת האם.9.00 נשארו 9 מעוכבים במכלאה. מתנחל צעיר ומזוקן מופיע עם מלמת וידיאו ומצלם את נחמה שפותחת בשיחה מעניינת שנראית כמו “התחלתה של ידידות מופלאה” כדבריה. הוא אומר שאנחנו מפריעות לחיילים, כשנחמה מספרת לו על העזרה שאנחנו מגישים למקרים הומניטריים הוא מודה שלזה יש הצדקה. לאחר מכן מגיע זוג מתנחלים ומסתחבק עם המפקד ר’ ומשתרך לידו בעוד אני מחכה לדבר איתו על המעוכבים שנמצאים שם כבר שעתיים, מאז בואנו. צעיר ואמו בעלי תעודות זהות כחולות, מתל שבע בנגב רוצים להיכנס לשכם. הוא סטודנט באוניברסיטה ואיננו יודע כלל עברית או אנגלית. סמל ר’ טוען שאין חיה כזאת סטודנט בא-נג’אח עם תעודת זהות ישראלית ושהוא צריך ללכת למת”ק ולהוציא אישור. הוא מסביר שהיה במת”ק ולא ברור למה אין לו אישור. במת”ק אומר ב. שהסודנט יכול לעבור והאם לא, סמל ר. אומר שהוא צריך לקבל הוראה בטלפון מהצד הצפוני, ב. מהמת”ק מבטיח לדאוג לכך ואנחנו מחכות ושום דבר לא מגיע. בינתיים מגיעות הבנות מן הצד הצפוני ושמחות לפגוש את הסטודנט שעיכבו קודם בדרכו החוצה. ר. אומר שהקצין נתן לו לצאת בתנאי שיחזור עם אישור מהמת”ק. אני הולכת לדבר עם הקצין ד. שמודה כי יש כמה סטודנטים בעלי תעודות ישראליות אך הוא איננו ברשימה הזאת וצריך להסדיר זאת במת”ק. בצלצול נוסף לשם מתברר כי אין מה לעשות – הוא צריך אישור מהתמ”ק. הבחור נראה מיואש ואנחנו לא יודעות מה לומר לו. אחר כך הוא ביקש לנסוע אתנו לבית פוריק אבל הנהג נ. אמר שהוא כבר היה במחסום ומכירים אותו והוא עובר בתוך המחסום בדרך לבית פוריק ולכן הוא לא יכול לעזור לו.קשה להתווכח איתו – אחרי הצרות שעבר בגלל עבודתו: מכות, עיכובים ובדיקות, לקיחת תעודת הזהות לשעות ועוד, סוף סוף הוא אינו מתנדב אלא עובד! 10.15 לאחר טלפונים חוזרים לדליה באסה הילד שעבר נתוח הרניה עובר חצי שעה לאחר שאמו אחותו כבר הלכו כי האם הרגישה לא טוב והבטחתי לה חגיגית בפנטומימה (בהיעדר שפה בינינו) שאדאג למעבר של הבן.10.50עזיבה לבית פוריכּ . חווארה צפון, יום ג’, 17.8 בוקר. . משתפות: נורית ו. דינה ע. נינט ב. שמסרו לאתי פ. המדווחת. המחסום מנוהל ביעילות מופתית על ידי סג”ם ד. התעודות מונחות לפי סוגיהן: מחכות להעברת פרטים, אחרי שהועברו פרטים, וכאלה שהתקבלה עליהן תשובה. התור מתקדם במהירות טאין שום התעמרויות והתחכמויות בבדיקות. 9.40 הצטברו 30 מעוכבים במכלאה וכמובן שאין מקום. מכריחים את כולם לשבת וזה בלתי אפשרי, אלה שיושבים על מעקה בטון מורדים. נהג מונית צעיר שהחיילים מכירים נעצר כי “הוא לא טוב למדינת ישראל” לדברי החייל, ומובל לצינוק כשידיו כפותות. לבסוף הוא מועבר למכלאת המעוכבים. 10.30 רוב המעוכבים משוחררים חוץ מ-8. הצעה לסדר בעקבות שיחה עם נהגי המוניות: רוב המקרים שנהגים עוברים את הקו זה בגלל שאים מגרש חניה גדול כמו בדרום, שבו הלקוחות הפוטנציאליים יכולים לבחור נהג כרצונם מתוך עמדה שוויונית. לכן הנהגים נדחקים קדימה כדי לתפוס את הלקוחות ראשונים וכך הם מבלים את ימיהם במכלאת המעוכבים. השאלה היא האם לא ניתן להעלות את זה לפני המפקדים. 11.00 בית פוריכּ. 10 מעוכבים ואין כמעט תור. המעוכבים מספרים שהם נמצאים שם כבר 4 שעות ומפקד המחסום עונה לשאלה האם העוברו פרטיהם לבדיקה: חלק כן וחלק לא. לשאלה מדוע לא כולם אנו מקבלות את התשובה: אני יודע לעשות את העבודה. משאית וטרנזיט מחכים כבר שעה ומשום מה מיד לאחר שאנחנו מגיעות הם עוברים. משאית ריקה עם שישה קרטונים של אפרוחים מחכה למעלה לאחר שנאמר לנהג כי לא יוכל לנסוע לסאלם משם מפני שיש לו סחורה. הוא מחכה בחום ודואג שהאפרוחים ימותו. טלפון למת”ק מבהיר כי גם שישה קרטונים קטנים של אפרוחים (קטנים בהרבה מן החבילות והמזוודות הענקיות שעוברות בחווארה) נחשבים כסחורה ולכן חייבים לעבור במחסום גב אלגב.11.30 יציאה הבייתה.סתם עוד משמרת בלי אירועים מיוחדים רק השיגרה הבלתי נסבלת של הבירוקרטיה האטומה והמטומטמת לפעמים שהקשר בינה ובין המטרה המוצהרת לש שמירת ביטחון ישראל מקרי לחלוטין. הכי קשה לראות את המקרים של אנשים בעלי תעודות זהות ישראליות שנקרעים בין הזהויות: אינם יודעים עברית כדי להנות ממנעמי המדינה הישראלית, ואסורים במעבר בתוך השטחים שבהם חיים כיוון שהם ישראלים וזה מסוכן להיכנס… אתי