חווארה צפון, שבת 23.10.04, בוקר צופות: מיכל ש’, ויקטוריה ב’ (מדווחת) בהשוואה לשבוע שעבר, יש “שיפורים” בשטח: מתחם המעוכבים גודר סביב-סביב ברשת ונראה כעת כמו כלוב לבני אדם, ממש כמו בגן חיות. במתחם היו כ-10 גברים מעוכבים לבדיקת תעודות הזהות שלהם בשב”כ. בסמוך, כלוב בטון, שמעל לדלת הברזל שלו מציץ ראשו של בחור צעיר. הבחור הועבר הנה ממחסום חווארה דרום (ראה דוח דרום) – כנראה פרץ מרד קטן בתוך ההמון שהצטופף שם, ובעקבות כך הבחור נכלא. ידיו נקשרו באופן מכאיב מאחורי גבו, ובקשות לשחרר את ידיו היו ללא הועיל. כתוספת, הצטווה הבחור לכרוע, ואז ראינו רק את ברכיו ברווח שתחת הדלת.על ספסל, בקרבת הכניסה למתחם המעוכבים, פגשנו אם לשלושה ילדים קטנים מעוכבת. התינוק בכה, ובתה חזרה ושאלה “אמא, מתי נלך?”. שאלנו את המפקד אודותיה, והוא טען שהיא משוחררת ללכת אך מחכה לבנה המעוכב. האשה שללה את דבריו, ואמרה שהיא בעלת דרכון ירדני, וגרה בכפר, והיתה בדרכה לביקור משפחתי. המפקד המבוגר שאייש את המחסום (יחד עם מפקד צעיר וחיילים; כנראה אחד ממתנדבי קו התפר) החרים את דרכונה והורה לה לשבת ולחכות. הוא סרב לדבר איתנו, ולכן פנינו למפקד הצעיר – כנראה מפקד המחסום – שענה לנו בפנאטיות “אם יהיה פיגוע בתל אביב, אתן תהיינה אשמות!”. ניסינו להסביר “בסדר, רק תן להם ללכת הביתה, תחזיר להם את הדרכון”. בסופו של דבר הדרכון נלקח מהמפקד המבוגר והאשה עזבה. נאמר לנו שכבר אי אפשר לעבור במחסום בעזרת דרכון ירדני.מיכל התקשרה למספר מקומות על מנת לעזור לבחור הכלוא בכלוב הבטון, אך בינתיים הוא נלקח משם בג’יפ. בינתיים גם שוחררו בהדרגה הגברים מ”כלוב גן החיות”, ואחרים תפשו את מקומם. משך העיכוב היה כ-3-4 שעות. כמה מהמעוכבים, שהציגו מסמכים רפואיים, הורשו להמשיך בדרכם.התור במחסום הצפוני היה קצר למדי.