חווארה צפון – יום ד’, 8.9.04 אחה”צ משקיפות: דברה ל.,ליאורה ש., נורית ל. (מדווחת) 14:30 – מספר אנשים קטן מהצפוי מאחורי הדלתות המסתובבות. מולם רוב הזמן 5 חיילים העובדים בשקט וביעילות, אבל אחד מהם מכוון במשך דקות ארוכות את נשקו לעבר הנכנסים באופן מאיים במיוחד. ליאורה מצליחה בנימוס לשכנע אותו, והוא מסיט את הנשק הצידה. יותר מאוחר אחד החיילים (אולי אותו חייל) נעמד בפוזה “מערבונית” משהו, גופו מוטה שמאלה וגבו נשען על שקי החול. בתנועת יד קלה ואדישה הוא נוטל תעודות זהות, קורא מספרים ומחזיר את התעודות תוך סימון באגודלו לכיוון ימין (האם הוא מודע לאסוציאציות שהדבר מעורר??? נראה שלא!) גם אם נהג כך מתוך עייפות מובנת, הרושם של המתבונן מהצד הוא קשה. עמידה כזו מקרינה זלזול והשפלה של האנשים הבאים מולו ותלויים בו. לעומת זאת, לידו ניצב חייל הנראה מבוגר מהשאר, והוא עושה את עבודתו בתשומת לב רבה, ותוך שהוא מישיר מבט חם ואנושי. מסתבר שהוא מתנדב מעבר לשירות המילואים שלו, שמו יוני, והוא נמצא במקום משעות הבוקר. (לקראת סיום המשמרת שלנו עבר למחסום הדרומי וגם שם השרה אווירה נינוחה יותר ורצון לסייע). כמה משמעותית הימצאות אנשים כאלה במחסומים כל עוד הכיבוש נמשך. לא שכחנו להודות לו ולהביע בפניו את הערכתנו. מרגע בואנו יושבים בסככה כ-20 מעוכבים, ותהליך הבדיקה איטי מאוד. ביניהם בחור אחד חולה שחזר משכם מצויד באישורים רפואיים, והוא מעוכב כשעתיים. אדם אחר בדרכו להאריך את האישור שבידיו ב-DCO , שכן פג תוקפו ב-6.9. , אך הוא מעוכב כבר למעלה משעתיים. אם לא יגיע עד שעה ,16:00 – יישאר תקוע בלי אישור. אנו מנסות ליצור קשר עם המוקד ההומניטרי ועם המת”ק, אך קשה להשיג את האנשים, והמאמצים לא ממש נושאים פרי. מפקד המחסום, קצין חביב ומסביר פנים, מסביר לנו בכנות ובנימוס שאין לו עניין לעכב אנשים מעבר לבדיקה של השב”כ. ברגע שיקבל תשובות – ישחרר אותם. ראוי לציין את יחסו האנושי. מדי פעם הוא אף ניגש ביוזמתו לילדים הממתינים עם הוריהם, התכופף כלפיהם בעדינות וליטף את ראשיהם. במקרה אחד הילד נבהל מאוד, הוא מורגל בפחד מהחיילים. במקרה אחר הילד דווקא חייך. ניכר בקצין הזה שהסיטואציה של המחסום מאוד לא נוחה לו. דברה מאתרת במסלול כלי הרכב קצין דובר ערבית ומבקשת את עזרתו למעוכבים.15:05 רוב המעוכבים משתחררים, נשארים 7, אך ביניהם הבחור שצריך לחדש את האישור שלו.15:40 כל המעוכבים שהיו בסככה משתחררים, אך עד מהרה מתקבצים חדשים, לא רבים, אבל צעירים מאוד. ביניהם נער שרק מלאו לו 16. אימו ושתי אחיותיו יוצאות ללא עיכוב. ניסינו לברר מדוע מעכבים אותו ושוב פנינו לעזרתו של הקצין הדובר ערבית, אך מסתבר שלא ניתן לשחררו ללא בדיקה. בשעה זו (סביב 16:00) נוצר לחץ מאחורי הדלתות המסתובבות – סטודנטים ופועלים. התור של הנשים מתקצר במהירות, אך התור של הגברים איטי. לאחת הסטודנטיות לא נותנים לעבור, והיא נעמדת בצד חסרת אונים ודמעות בעיניה. בשיחה עימה מסתבר שהציגה רק כרטיס סטודנטית ללא ת.ז., אך יש לה תעודה ישראלית, והיא תושבת ירושלים. לדבריה, עברה ללא בעיות בכיוון ההפוך לפני כשבוע. החזרנו אותה עם תעודת הזהות לבדיקה, ואת התעודה העברנו למפקד המחסום. הוא התקשר מיידית, והובהר לו שסטודנטים בעלי תעודות זהות ישראליות אכן לומדים בשכם, ויש להם היתר כניסה ויציאה. לאחר חקירה קצרה, הוא החזיר לה את התעודה והתיר לה לעבור, אך הוסיף שעליה להצטייד באישור (זה לא לגמרי ברור לה, ואנו מייעצות לה לבדוק לפני שתיכנס שוב לשכם). הצעירה מודה לנו. בים התסכול אולי הצלחנו להועיל ולו במשהו.17:00 עזבנו את המקום, חברנו לדפנה ושרה במחסום הדרומי ועמן נסענו אח”כ לבית פוריק.לסיכום, היה זה יחסית אחר-צהרים מתון, בוודאי בהשוואה למתרחש באותן שעות בדיוק במחסום הדרומי. הרבה מאוד תלוי בצוות החיילים המאייש את המחסום ובמה שמקרין להם המפקד.