חווארה צפון, יום א’ 13.03, אחה”צ משקיפות: נועה פ’, נעמי ל’ (מדווחת) מזמן לא היינו עדות למשמרת כל כך איומה. מאות אנשים נדחסים בין השערים והחיילים, ובעיקר הקצינים, הפגינו אזלת יד וחוסר אכפתיות ועניין בסבלם של אלו הנאלצים לעבור במחסום. לאורך כל המשמרת ראינו שבצה”ל לא למדו דבר. זאת לנוכח העובדה שהיו מספיק חיילים במחסום, וככל שמספרם עלה (והגיע עד 20) לא הורגשה כל הקלה במעברים.צה”ל ממשיך לספק למתנחלים שטחי פרסום בחינם:על גדרות המחסום 3 שלטי ענק: “יום צום ותפילה בהשתתפות הרבנים הרב אליהו והרב שפירא…….עצרת תפילה מרכזית בנווה דקלים, גוש קטיף”.המודעות שהיו מודבקות בשבוע שעבר ליד מגדל התצפית נעלמו כלא היו.14.13 – המחסום הדרומי מושבת והנכנסים לשכם אינם מוטרדים במסלול הליכתם לכוון שכם. נשאלת השאלה מדוע אם כך הם צריכים לעשות את 700 המטרים ברגל, עם כל התיקים והמזוודות, הילדים על הידיים, הזקנים והנכים.ביציאה מעט מאוד אנשים. 4 עמדות מאוישות כולל עמדה חמישית בה חייל המכוון נשק לעבר העוברים. הקרוסלות מקולקלות והחיילים מנסים לתקן אותם. למרות שאין עומס, נשים עם ילדים וגברים מבוגרים נבדקים מחוץ לקרוסלות על ידי מפקד המחסום נ’. 3 צעירים, בגלל שהם קיצרו את התור, החייל מחזיר אותם אל ההתחלה.מעוכב אחד עם תעודת זהות כחולה. הוא נשוי לישראלית וקיבל גם הוא תעודה ישראלית, אבל אמו המבוגרת גרה בשכם והוא ביקר אותה. בכניסה לא בודקים והוא עבר ללא בעיות, ביציאה הוא מעוכב והחיילים לא יודעים מה לעשות איתו. הם מחכים להוראות מהשב”כ. סטודנט מעוכב בעמדה, החיילים מבקשים את מספר הטלפון שלו, הוא אומר שאין לו, החייל מדבר עם השב”כ בטלפון: “אז תן את הטלפון של אבא שלך, של אח שלך”, הוא מוסר מספר, השב”כ אומר “זה לא מספר טלפון”.במהלך הזמן הזה מתחלפות משמרות החיילים.15.00 משחררים את הסטודנט, מרוב תדהמה הוא שואל את החייל 3 פעמים האם הוא יכול ללכת.15.20 – דוחק רב בקרוסלות. מספר גדול של נשים ותינוקות ואנו מבקשות לפתוח עבורם תור מיוחד. מפקד המחסום א’ נענה מיד. תוך כדי הבדיקות חייל מכוון את קנה הרובה ישר לראשם של הילדים העומדים ליד הוריהם. בתור הגברים למעלה מ-100 איש.נהג מונית שאתמול בשעה 15.00 החרימו לו את מפתחות המונית והבטיחו שבעוד שעה יקבל אותם חזרה ממתין מהשעה 06.00 בבוקר כדי שמישהו יחזיר לו את המפתחות. בגלל הלחץ הרב בתורים, שהולך וגובר כל הזמן, אף אחד לא מוכן להתפנות כדי לעזור לו. אנו מנסות אך לשוא.15.30 – דוחק נוראי בקרוסלות והנשים לא מצליחות לעבור דרך תור הגברים כדי להגיע לתור ה”הומניטרי”. הגברים המבוגרים מתמרמרים שהם ממתינים זמן רב ורק הנשים עוברות. א’ צועק עליהם “אירג’ע לווארא” ועוצר את הבדיקות. אין להם כל אפשרות ללכת אחורנית. בשלב הזה אנו מבחינות במצב של אבדן שליטה בניהול המחסום. צעירים קופצים מעל הגדר והחיילים רודפים אחריהם עם הנשק שלוף וכולאים אותם בעמדת המעוכבים. 2 נשים זקנות עם שקים ענקיים על הראש עוברות בצד וא’ צועק לעברן “הלו, הלו” ומחזיר אותן לקצה התור.15.36 – במעברים הבדיקות מתנהלות בעצלתיים, החיילים עסוקים כל הזמן בחינוך האנשים, תלך, תחזור, תעבור מפה, משם. מפקד המחסום עסוק בתור הצדדי ואין לו מושג מה קורה בעמדות הבדיקה. תחושה קשה שאין עם מי לדבר. סטודנט נוסף נענש ונכלא.15.42 – סטודנטית מעוכבת וחיילת יוצאת מעמדת הבדיקה כדי לערוך לה בדיקה גופנית בתא ה”בידוק לנשים” (בבית איבא זה כנראה עדיין צינוק, שם אין כל שלט). המעבר איטי ביותר והחיילים כל הזמן צועקים “וואחד וואחד, אחרת אני לא פותח” והפלסטינים מתחננים “תעשה טובה”. בשלב הזה נציג המת”ק חוסאם, לא רק שאינו עושה דבר כדי להקל על המצב אלא מערים קשיים יותר מכולם. הוא אפילו לא מנסה לפתור בעיות שמתעוררות.צעירים כל הזמן מנסים לקצר את התור והחיילים רודפים אחריהם עם הנשק שלוף, תופסים אותם ומענישים בעיכוב.15.47 – הדוחק והלחץ רב בתור הנשים והילדים, החיילת הבודקת אותן מתעסקת כל הזמן עם תור הגברים “אתה לא עובר, השני לסוף התור, אל תבדוק אותו”. 2 עמדות בדיקה בלבד ושאר החיילים מסתובבים.15.49 – בתור הדחוס של הגברים, לאחר המתנה של שעה, הקרוסלה נתקעת והחייל גוער בהם “תלכו לתור השני” שהוא לא פחות דחוס. חייל מחזיר את האנשים אחורה, הוא לא רואה שאין להם שליטה על הלחץ שבא מאחור והם אינם יכולים לזוז לשום מקום.16.00 המצב בלתי נסבל ואנו מטלפנות אל ראאד ומבקשות שישלח מישהו שישליט סדר במחסום. מאות אנשים דחוסים כמו סרדינים, במתחם שצר מלהכיל אותם, צועקים אחד על השני, על החיילים וגם עלינו “תעשו משהו, בשביל מה אתן כאן”, “איפה השלום שלכם?”16.04 – מגיעה תגבורת של קצינים (סרן וסגן) וחיילים, בלשון צה”ל החפ”ק. מה הבעיה הם שואלים כאילו שקשה לראות. הסרן מנפנף בידיים ומיד מצטרף לצועקים (40+ ובנאת מכאן, מסדר מחדש את המחיצות הכחולות וזורק קרש על הריצפה, “אף אחד לא עובר את הקרש, עכשיו וואחד וואחד”. החיילת צועקת “תעאל, תעאל, תעאל” על הנשים. הבדיקות כל הזמן נעצרות.16.15 – פונה אלינו בבכי אישה שהבן שלה דחוס בתוך התורים והוא אחרי טיפול כימותרפי, היא מבקשת שנזרז את יציאתו. לפני כשעה פנתה אל נציג המת”ק אבל דבר לא קרה. היא מחפשת אותו בין מאות האנשים ולא מוצאת, קוראת בשמו. “רואים שהוא חולה” אומר עכשיו המת”ק ומשחרר אותם לדרכם. הסרן לא מפסיק לצעוק “וואחד וואחד” ובעמדות עובדים באיטיות. נדמה שאם בוא התגבורת ה”בכירה” המצב לא רק שלא הוטב אלא הורע.16.23- צעיר אחד נמאס לו והוא מוסר את התעודה לחיילים ומתנדב להיכנס לעמדת המעוכבים. “אני עכשיו רוצה ללכת לבית סוהר ולא לכפר שלי” הוא אומר. צעיר אחר מבקש בתחינה מהחייל לאפשר לו לעבור במהירות כי הלילה הוא מתארס והוא ממהר למסיבה. “אין לי איך לעזור לך” עונה לו החייל. פנינו אל כל מפקדי וקציני המחסום וביקשנו שיעבירו אותו אבל הם לא נענו והצעיר נבלע בתור האין סופי והמתין את מלוא גזר דינו.כל הזמן היו דחיפות וצעקות מצד החיילים על הצעירים שבקשו לזרז את זמן ההמתנה, כמעט שעתיים.16.30 – המחסום נעצר, השערים סגורים ואיש לא עובר. החיילת מודיעה לסרן א’ שהמחשבים לא עובדים. תגבורת של קצינים נוספים מגיעה והיא אומרת לאחד מהם “אתה יודע מה היה פה קודם!”16.40 – 16 מעוכבים ואיש אינו מתפנה לטפל בהם. אנו מבחינות שהתעודות מרוכזות בקופסאות מתכת לבנות עליהן כתוב “אין לשים תעודות בכיסים! בפקודה”. גם זה משהו.16.50 – כ-150-200 איש, בעיקר גברים וכל הגנרלים לא מצליחים לשחרר את התורים, רק אחד בודק וכל השאר מסתובבים, נוזפים בפלסטינים ומחלקים הוראות, מחנכים את האנשים, מענישים וגוערים.17.00 – לא רואים את סוף התורים, למעלה מ-100 איש, 5 מעוכבים עדיין ממתינים, סטודנטים שיש להם בחינות מחר ואין עם מי לדבר!התור ה”הומניטרי” נסגר ורק עמדת הנשים פועלת. אנו מעירות ועמדה נוספת נפתחת לבדיקת גברים. הקצינים עוזבים את המחסום.הצעירים מתחילים לשיר שירים קצביים. אנו מבקשות מהסרן לעזור לאיש שבנו חולה והם חוזרים מביקור אצל רופא. זה לא מעניין אותו והוא מורה למי שמוגדר כמפקד המחסום “תתעלם ממנה, שלא תבלבל את המח. האב רשאי לעבור כי הוא עבר את גיל 40, ושהבן שלו יעבור בבידוק”, בדוחק ובלחץ. אבל הבן שלו הוא החולה, אנו מקשות בפעם החמישית, בשביל זה יש תור הומניטרי. לבסוף מישהו משתכנע שם ונותן להם לעבור.אחד החיילים מתפנה להסביר מה תפקיד החייל במחסום: “כבוד האדם, אהבת המולדת והגנה על התושבים”color=red>, ממש בסדר הזה. החפ”ק הוקפץ כדי לשמור על החיילים במחסום ולא כדי להקל על המעבר של הפלסטינים. ממש כך.[בא לנו לבכות].17.30 – 13 מעוכבים בעמדה. חלקם בעונש חינוכי על חוסר הסולידריות שהם מפגינים כלפי אחיהם הפלסטינים בכך שהם מקצרים בתורים. קצין צעיר אחד אומר לנו בשיא הרצינות “ככה הם ילמדו ובפעם הבאה הם יעמדו יפה ולא יעקפו את התור”. המעוכבים, רובם ככולם סטודנטים, מתלוננים: שעה וחצי- שעתיים בתור, ועוד שעה וחצי שעתיים בעיכוב, מתי נלמד לבחינות? הסרן מסמן להם עם היד “שקט, יגיעו תשובות ואז תלכו”. לאורך כל זמן שהותו במחסום הוא לא מגלה אמפתיה כלפי אף אחד, מי שעוברים במחסום הם לא בני אדם בעיניו, רק פלסטינים . אין לו נכונות להקשיב לשום מקרה, כולם אותו דבר. בשלב הזה אנו מבינות שלא ל”עזרה” הזאת פיללנו.בתורים הלחץ לא משתחרר. עכשיו כבר קר וכל הגברים מתבקשים לפתוח מעילים לפני שהם מתקרבים לעמדת הבדיקה. החיילת לא מפסיקה לצעוק “וואחד וואחד” ואם שניים עוברים ביחד היא עוצרת את הבדיקות. כ-100 איש עדיין ממתינים. בתור שהצבא מכנה “הומניטרי” עומדים 5 חיילים ו-3 קצינים, רק אחד בודק וכל האחרים מסתכלים, הסרן עסוק מאוד בחינוך.17.47 – 23 מעוכבים ולא שוחרר אף אחד בשעה האחרונה. מגיעים 3 קצינים מהמת”ק והסרן משחרר את המעוכבים, לא לדרכם חלילה אלא, קשה להאמין, לתחילת התור ! אחד מהם מסרב לקבל את התעודה, אני מעדיף להמתין כאן מאשר להידחס בתור. אני מעריצה אותו על האומץ להביע מחאה גאה במקום האפל הזה. הקצין מגן על הענישה החינוכית “אני בטוח שבפעם הבאה הם יעמדו יפה בתור”.18.00 – כ-100 איש עדיין מבקשים לצאת והם כלואים בין השערים, כולל הסטודנים שנשלחו לחינוך מחדש.18.30 – כל המעוכבים שוחררו והתורים התמעטו. אנו עוזבות את המחסום בחושך ובקור ובתחושה קשה שצה”ל לא למד כלום. בעוד כך וכך שנים תאמר ועדת חקירה של הצבא הזה עצמו שהמחסומים, כמו הריסת הבתים, הביאו יותר נזק מתועלת.