חווארה צפון, שני בצהריים, 28 ליוני 2004, זוזי מ, אסנת א, טל ה, שירה ג, איה ק (מדווחת) עשר ועשרים, חמישה מעוכבים יושבים על ספסל בשמש החל משמונה בבוקר, קבוצת חיילים חדשה, דידי, קצין, הוא מפקד המחסום, כולם עם רובים שלופים, אלא שנראים לפחות היום רופסים יותר מקודמיהם, פחות ‘להוטים’, בינתיים לפחות, שינויים פיסיים ניכרים.בסככה שהורחקה מאוד, עשרים וחמישה מטרים (בערך) מהחיילים, עומדים אנשים בתור, אלא שמהמרחק הזה הם בקושי מבינים את תנועות האדנות הקטנות להתקרב או להימנע, או את הצעקות בעברית או ערבית רצוצה, מה שמעורר מידי פעם זעם על ‘אי הסדר’, ונזיפות כאלה או אחרות, עצירת התנועה כזו או אחרת, וארג’ע כזה או אחר.היה רגע שהתור נעשה פרום יותר, אנשים היו עומדים מפוזרים יותר, לא מסודרים לפי אותו סרגל דמיוני, חייל שהבחין בזה, נרעש ממש, צועק בזעזוע: ‘תראו את זה, ארג’ע עלאווארע’, ומסמן עם זרועו קו חלק שעל העומדים להתיישר כדוגמתו.בחור העומד בתור מגיע לחייל האומר לו ‘רוחו’, והבחור מבין שהוא אומר לו לעבור ועובר, לאט, אינו בורח, אינו מסתתר, החייל נרעש שהבחור עבר מבחינתו ללא רשות, בניגוד להוראותיו, מסביר לדידי המפקד בהתרגשות, דידי בפנים חתומים אומר בקול שקט ‘תביא לי אזיקון’, מקבל אזיקון, ניגש אל המעוכבים ואומר להם להתסתובב עם הגב, ואז ניגש כדי לאזוק את הבחור, אנחנו ננעצות ליד, במבטים קשים, ואז הוא עוצר, נמלח בדעתו, מתרחק מעט וקורא לו ושואל אותו בעברית (כמובן) ‘מה החייל אמר לך?’, הבחור עונה בערבית משהו שאינני מבינה אבל ניכר שאינו מבין דבר, ודידי שאינו מבין אף הוא אומר לו בכעס ‘אתה מעצבן אותי’.’הוא לא מבין אותך’ אני אומרת לו, דידי מתעלם ממני בהפגנתיות אבל קורא לעטאלה מהמת”ק המדבר ערבית לדבר איתו, הבחור מסביר לעטאלה ונראה שעטאלה מאמין לו ומסביר לדידי משהו בלחש, ודידי אומר ‘בסדר שב’, ולוקח את תעודתו כביכול לבדיקה, הרי הכוח צריך להיראות, להודות בטעות לא ייעשה, הוא עושה כמו הוא בודק משהו, ועובר איזה זמן, ואז מסמן לבחור שהוא רשאי ללכת.בחור שמתברר שאביו נהג מונית ומוניתו מוחרמת מבקש עזרה. מתברר שיום קודם הגיעה הבת עם משפחתה מירדן, האב הנהג, ובנו (בן למעלה משלושים בעצמו) הגיעו למחסום כדי לאסוף אותה. האב, (חרף האיסורים לחצות את אותו קו ידוע, שרירותי ואכזרי, הממוקם, מן הסתם במתכוון, רחוק מהמחסום, מרחק של כמעט מאה מטרים, לא נוח, מכביד, לא הגיוני, מנוגד להגיון של החיים, אז הוא עקף אותו) התקרב טיפה כדי שיוכל לעמוד בסחיבת המזוודות. כדי שיוכל לעזור לה. בזמן שהאב עוזר היה לביתו לסחוב הכל, נשאר הבן במכונית. דידי הגיע, והבחור פחד ממנו והחל בורח מהמכונית. המונית הוחרמה לארבעה ימים. והבחור מספר שזה אומר שארבעה ימים לא יתפרנסו, ועוד בזמן שהגיעו בני משפחה להתארח, שאין ולא שקל בבית מאז המונית הוחרמה, ומבקש שיקצרו את עונשם. פנינו אל דידי.דידי מסרב. אומר שבסמכותו אמנם לקצר אילו רצה אבל הוא מסרב. אמר שאם יתן לאחד יצור תקדים. אמרנו לו שהרי רק הגיע, והתקדים עוד לא נוצר, שהרי הנהג הזה הוא הראשון מאז בא למחסום שעבר את הקו הזה… לא, יהיה אי סדר, מכוניות צבאיות לא תוכלנה לעבור בקלות, ואמבולנסים.שאלנו אותו: זה עונש הולם? חשוב על מה שאתה עושה בפועל ולא באופן מופשט. דע שאתה לוקח אוכל מבנאדם מבוגר ומשפחתו. שאינך טוען אפילו שאתה חושד בו. בזה אתה בוחר? אני לא אשנה את זה. אין לך מה לנסות. לא אשנה. ארבעה ימים. ולא זה יצור תקדים. אני קובע. ארבעה ימים. גירגר את גירגור הכובש. צחוק הגורל, שהיה רגע בזמן שיחתנו שרכב צבאי נעמד לרוחב הכביש (בדיוק במרחב האסור על מוניות כי בכך תפרענה לתנועה על פי דידי) בעוד החייל שבתוכו מפטפט עם החייל שבעמדת בידוק המכוניות, אמבולנס עמד בתור, ועוד מכוניות, אלא שהרכב הצבאי כניראה לא חוסם על פי טיבו ‘היהודי’?, גם כשהוא עומד לרוחב הכביש; רק מוניות פלסטיניות לוקחות מקום, רק הן חוסמות. הרי גם כשאינן חוסמות הרי תחסומנה כי זו תכונתן המולדת; או כדי לדייק, הרי מטרת החוק היא הרי לאמלל, להתעמר, למנוע פרנסה, לפגוע בחיים במתכוון כחלק מהשיטה כי זה המחסום וזו נפשו וזה תפקידו ולשם כך הוא שם! פנינו גם אל עטאלה, כי נראה היה שהוא מנסה לפחות כלפינו להראות שהוא אחר, צבט ‘בחביבות’ מבחינתו, לחיו של ילד קטן שקפא באימה בין אצבעותיו, והוא אכן יודע ערבית ומדבר בנכונות, ואולי אפשר לומר שבסקאלת הרע היה פחות כזה מאחרים, קיים את מה שאנו מכנות את המינימום, המובנה, דהיינו מקיים חוקי שטן, מתחזק ומשתתף, אלא שאיננו מוסיף על זה עוד.תשובתו היא שהנהג ידע, ידע שאסור, שכולם יודעים, ויותר מזה הוא טוען, מי שמתקדמים וחוצים את הקו הם אלה בלי אישור, והאחרים שונאים אותם, ומבינים את חוקי החיילים, ומצדיקים את חוקי החיילים….. אלא שלא נענינו להגיון הזה, והוא חש בזה: ‘אני בסך הכל בורג קטן במערכת הזו’, אמר בקול כבוש, ‘וזה צו אלוף’.דידי המפקד בשלב הזה כורע לצד חומת הבטון הנמוכה שלאורכה הולכים אלה המגיעים להבדק, רובהו שלוף, בעמדת כריעה, מכוון נישקו, אחר כך בהליכה מהירה תוך כיוון נשקו לצדדים מול אויבים דמיוניים הגיע לחולות שלצד המחסום, קפץ, כרע, השתטח, התחבא, כל זה לעיני כל, תלוש לגמרי מהנעשה במחסום, כמו הוא משתתף בסרט, או קריקטורה במשחק מחשב, שכוב על החול ורובהו השלוף מכוון למקומות לא ברורים, מידי פעם גופו עולה ומבצע תנועות קרב לכל כיוון, ידו בהדק ועינו בכוונת. בחור שעובד על המחסום עובר ען העגלה, כשרואה את דידי שכוב ומכוון עליו את רובהו, עוצר, ניכר בו שאינו מבין מה עליו לעשות, הכל נראה כמו משחק מלחמה לא אמין, דידי בחולות, הבחור במעבר המכוניות, ניכר בו שאינו יודע מה עליו לעשות ולבסוף הוא עובר, דידי לא עושה דבר.משאית ישראלית עוקפת אמבולנס ומכונית UN כמובן מאליו. זה כניראה לא נתפס לחיילים כעקיפת תור. ישראלי עוקף פלסטיני איננו מבצע עקיפה, אלא מקיים את תנועת הטבע, כניראה, אבל פלסטיני עוקף פלסטיני זה משהו אחר, זו עקיפה, זהו פשע של אי ציות וחוסר כבוד, פשע שעליו מגיע עונש. שני אמבולנסים עומדים כבר איזה זמן, לאחד אורות מהבהבים. אף אחד לא פוצה פה. דידי בחולות ליד אלא שמביט לתוככי דמיונו, החייל לא פנוי, מפטפט. דידי יוצא מהשוחה, פונה למחסום, עם הגב לאמבולנסים, שאינו רואה לא מפאת בעיות ראייה, הכל בעצלתיים, זמן נמתח ונמתח, ובסוף אחרי זמן מספיק של הפגנת כוח, כפי הנראה, החייל כמו מתעורר מתרדמת אדישותו המופגנת, ומבטו מסתובב לכיוון האמבולנסים ובתנועה רפוייה קטנה מקמר כף ידו באותה תנועת סימון ידועה, והאחד מתקרב, עם רובים שלופים מסביב מביטים תחת אלונקה, והוא משוחרר לדרכו, ואז האחר, תוך דקות ספורות הם עוברים. מידי פעם מגלה דידי או אחד החיילים שהמעוכבים, ‘רחמנא לצלן’, נפנו בינתיים עם פניהם קדימה, ושוב הוראה, לעיתים במילים, לעיתים בנשק, שישבו כולם עם הגב מופנה למחסום. אגב, הסיבה לסיבוב לדברי החיילים היא שלא יראו איך הם עומדים. אבל הרי הם רואים אתכם כל הזמן כשהם עומדים בתור… הרי הם עצמם עמדו קודם בתור… אנו אומרות להם, אלא שהגיון זה לא מפעיל דבר. זו ההוראה. בחור על קביים עם אבא שלו, היה שבוע בבית חולים בשכם אחרי תאונת דרכים מחזיק צילומי ראש, מסמכים המעידים שהיה בבית חולים, ומראהו החולה שאין לטעות בו. בדרכו חזרה הבייתה. לאב מותר לעבור ולו, לחולה, נאמר שימתין עם כולם. אין שום הבחנה בזמן ההמתנה בין אנשים חולים, עם אישורים, או אלה הנתפסים עוקפים מחסום, או אלה המעוכבים כחלק משיגרת האדנות כשלעצמה. זוזי מתערבת במקרה הזה, מטלפנת למוקד של הצבא זה המכנה עצמו הומאניטרי, ומטעם נחישות מבטה המטלפן או טלפון שקיבלו, או משהו אחר, הם מורשים לעבור. נהג מונית עוזר לחייל לסדר את התור. החייל: “אתה רק תסדר, אני אגיד להם מתי לעבור”.ואחרי איזה זמן של ‘שותפות גורל’ כזו, החייל אומר לו:”מה שאתם עושים לנו במוניות, אלה עושים ‘לנו’ ברגל”.מכוניות משטרה עומדת כמה עשרות מטרים מהמחסום לכיוון שכם. מחכה. לא ברור מה היא עושה. באיזה רגע היא נוסעת משם.חייל בודק ניירות של מישהו שרוצה לעבור, וטוען אליו ‘בעברית’ שאין לו דבר זה או אחר. הבחור עונה לו בערבית שאיננו מבין. החייל מתרגז, והאיש ממשיך לדבר ערבית, ניכר שמנסה להסביר לו. ואז החייל קורא לעטאלה שיבוא לתרגם לו, ואז מסתבר שהבחור מורה עם ‘זכויות המורים’, דהיינו שיש לו אישור על פי החוקים דהיום, ואז החייל בנימת התלוננות צדקנית מוכיחה אומר לו בגערה: ‘אז למה לא אתה לא אומר לי’? טל הולכת לעטאלה שראה שהיא מתעניינת ואומרת בתמימות מעושה, איך פותרים את העניינים של השפה? זה הרי חשוב שיבינו.עטאלה מצטדק ואומר לה שהחייל רק פחד, שהוא בסדר, שזו לא בעייה של הבנה.שירה ברגע אחר, לחייל אחר: למה אתם לא לומדים ערבית?חייל: בשביל מה?שירה: בשביל לדבר איתם.חייל: אני לא מדבר איתם, אני אומר להם מה לעשות.