חווארה דרום וצפון- יום ב’ 14.9.04 צהריים משקיפות: גל ק’, שירה, אינה (מדווחת חווארה צפון)וטל ה’ (מדווחת חווארה דרום). אורחת, אורה ו’. בצומת זעתרה (תפוח) 15 מכוניות ממתינות בתור. בדרך בחזרה, 10.חווארה דרום הגענו מעט לפני 11:00. בסככת המעוכבים – כ30- איש.תור הממתינים דליל ביותר במשך רוב שהותנו במקום.שני נושאים להדגשה, בעיקר לעיני קוראינו במערכת הבטחון:1. “חומרה”הברזייה ניצבת בכבוד בסמוך למכל המים, אך לא מחוברת אליו. תאי השירותים (2) ניצבים בכבוד רב כמעט בצמוד לקצה האחורי של סככת הממתינים, אך לא מחוברים לצנרת כלשהי – כלומר לא למים ולא לביוב. מאידך גיסא, התאים כבר בשימוש, על פי הצואה המתייבשת בצינור המשתרבב מאחור, הריח והזבובים כמובן.הברזייה ותאי השירותים מצטלמים מצוין מלפנים ומרחוק ונראים בדיוק מה שהם אמורים להיות וניתן אף להסיק מהתמונה שהם שמישים.מכשול שכבר דווח עליו, הנה שוב, אולי בכל זאת לתשומת לב האחראים: על הקרקע במעבר הצר ביותר שבין סככת המעוכבים ובין עמדת הבידוק שבה ניצבים החיילים יש כעת מוטות ברזל מעוקמים וחדים האורבים לכל הפלסטינים העוברים במעבר הצר הזה בדרכם אל המוניות (אלה העוברים שחצו לאחר בידוק את המחסום הצפוני ביצאם משכם). הם כמעט או ממש נתקלים בהם.הברזלים מחוברים לגליון פח החוסם את הפתח שבסככת המעוכבים. עוד שכלול אדריכלי המצר את הכניסה לסככה. לשאלתי את החייל אם אי אפשר היה לצייר איזה חץ על הבטונדה המורה לעוברים לפנות ולעבור לדרכם מן העבר השני של סככת המעוכבים, משך בכתפיו וענה שזה לא מתפקידו.הפלסטינים לעומת זאת לא מסיקים לבד שעליהם לעבור כעת בצד הרחוקמעמדת הבידוק, כי עד לאחרונה כשעשו זאת נבחו עליהם ואיימו עליהםברובים שלופים שילכו איפה שצריך. מה, הם לא מבינים?2. “תוכנה”:נשים כחול לבן. כן, זהו שמו של הארגון (עם תגים). זה חודש מדי יום שני בשעות המשמרת שלנו מתייצבות 3-4 נשים מצפון הארץ, (הופעה דומה לשלנו), מספקות דברים טובים לחיילים ופותחות במבצע נאצה חירוף גידוף ושאר אשפה מלולית שכבר צוטטה כאן. [למשמרות אחרות במחסומים אחרים: האם הגיעו גם אליכן?] אלו לא נשים בירוק אבל חברות של.גל הקליטה מעט מהדברים הפעם, ותמליל יפורסם בקרוב.שני עניינים הנוגעים לתפקוד המחסום בנוכחותן: הן (בתוספת שתי מתנחלות שהגיעו בהמשך) נצמדות לחיילים בעמדות הבידוק ולמעשה לוקחות פיזית חלק במשמרת הבידוק. ללא אפוד קסדה ושאר מגנים נגד סכנות בטחוניות,פשוט עומדות ליד ומאחורי החיילים שמאחורי מעקי הבטון ושקי החול והרובים.(החיילים מקבלים אותן בחום ולא ניכרת מצדם כל התנגדות להתנהלות של קבוצת הנשים הזו המתארכת בכל פעם. היום כבר שהו שם למעלה משעה וחצי). העניין הנוסף הוא הנאומים שהן משמיעות למעוכבים שבסככה.פשוט נצמדו למעקה ופצחו בנאום ציוני עם הסברים מפליגים בתולדות 2000 שנות העם היהודי הקורבן, התייחסויות לקוראן ולתפקידם של הערבים לתפיסתן, בקול צורמני ובשטף בלתי פוסק. להערתי השקטה לחייל אם המעוכבים שגם כך יושבים שם שעות בעונש עד שייחרץ מעברם הבדוק חייבים גם לעבור את סדרת החינוך הזו, גיחך בתשובה שגם אנחנו MW מדברות עם המעוכבים ועוד בערבית. לא טרחתי להעמיד אותו על ההבדל הקטן.ועוד שעשוע קטן שהודגם היום: חייל בעמדת הבידוק המרכזית מתרגל תנוחת “למטרה צפה, כוון, טווח וכו'” מול הממתין המחכה לתנועת היד שתזמן אותו לגשת עם התעודה. בשעה 13:15 עברנו אל המחסום הצפוני, שגעש ופקע מרוב בעיות ולחץ,ותור ענק של ממתינים. חוארה צפון תקציר:– 4 מעוכבים וטפטוף איטי של אנשים – המצב הלך והחמיר. תוך שעה וחצי-שעתיים מאות אנשים חיכו לעבור, כ-20 מעוכבים, כמה מסורבי מעבר שלא היה להם לאן לחזור וקומץ חיילים שלא השתלטו על המחסום. לאחר כמה שיחות דחופות שעשינו למת”ק, לבסוף הגיע ג’יפ עם עוד חיילים כדי לתגבר את הבדיקה ולפתור את בעיות החירום. הגענו לחווארה-צפון מעט אחרי השעה 11. כאמור, היום התחיל בצורה סבירה מאוד, ללא תור בכלל ו- 4 מעוכבים. כבר בדקות הראשונות של שהייתנו במחסום, החיילים עיכבו שלוש נשים, עם ילד כבן שלוש ואחת מהן בהריון, משום שהיה לה דרכון אך לא תעודת זהות – היא רצתה לחזור לביתה בעין-עבוס. הן הלכו אחרי זמן מה, והיא עוד נשארה שם שעות ארוכות. דיברנו על המקרה עם מת”ק שכם וגם עם המוקד להגנת הפרט. רק כשעה אחרי שהמת”ק הגיע ועזבנו את המחסום, נודע לנו שנתנו לה לעבור. עד אז, הן ממפקד המחסום והן מהמת”ק קיבלנו את אותה התשובה: “עם דרכון לא עוברים”.מקרה אחר של בחורה צעירה עם תינוקת ובעלה שעברו הבוקר לשכם ורצו לחזור לביתם שליד ירושלים. היא שכחה את תעודת הזהות שלה בבית ולא היו מוכנים לתת להם לעבור בשום אופן. מפקד המחסום א’ (שאת התנהגותו יש לציין כמתלהמת, מזלזלת ותוקפנית) הלך אחריה בכל המחסום, כמעט נצמד אליה, אדום ומתנשף, וצעק שוב ושוב “לכי לשכם לכי לשכם”. בשלב מסוים ירדו לה דמעות. היינו בקשר עם המת”ק לגבי המקרה מספר פעמים, ולבסוף, כאשר הם שלחו את הג’יפ, המשפחה הלכה לביתה. המפקד א’ לא הביע כל רצון לסייע לאנשים שאיכשהו לא תאמו את תנאי המעבר. הוא לא גילה נכונות לשקול כל מקרה לגופו, והיינו צריכות להתעקש מאוד (בפני חייל אחר) שיתנו לאשה מבוגרת – שחזרה מניתוח ברגלה – לעבור ללא תור.כידוע, הוצבו במחסום שערי ברזל מסתובבים. היה ניתן לצפות שעכשיו יהיה ברור היכן נגמר התור ומה המרחק המוכתב בין התור לחייל. אלא שכאשר התור גדל, כל כמה דקות אחד החיילים היה עובר לצד של הממתינים וצורח על אנשים לזוז אחורה. האווירה במחסום הייתה של אזלת יד מוחלטת וחוסר גבולות. משום שאף אחד לא פתר את הבעיות הן הצטברו, והיו אנשים שהמתינו סתם מבלי שמישהו יטפל במקרה שלהם. התור הלך וגדל, אך לא נעשו כל שינויים בהליכי הבדיקה (למשל איוש עמדה נוספת, תיגבור חיילים) מלבד צעקות חוזרות ונישנות לזוז אחורה לקו מדומיין שלפני השער המסתובב. אם בהתחלה החיילים חזרו בפני על המשפט “השיחה בינינו נגמרה”, הרי שכעת הם לא התייחסו, או צעקו לא להתערב, או כפי שאחד מהם אמר “זה הכל בגללכן, כל מה שקורה פה”. כמעט כל החיילים (מלבד אחד שהצטיין בחביבות יחסית ורצון לעזור) היו אגרסיביים, חיפשו לפרוק את תיסכולם, וניכר שיותר מידי שעות ימים ושבועות במחסום הוציאו מהם כל טיפת סבלנות וכבוד אנושי בסיסי.בתוך כל זה הספקנו לקבל ביקור מ”נשים בכחול לבן” ומשום שסירבנו לקיים איתה דיון, היא פנתה לשוחח עם המעוכבים (שדווקא כן גילו עניין בדיבור איתה) והסבירה להם ש”בגלל שהאנשים שלכם מתפוצצים באוטובוסים בישראל, אני (!) צריכה להקים כאן מחסום”. בינתיים החיילים החרימו לילד רובה צעצוע, והחיילת התייעצה עם המפקד א’ האם להחרים לילד אחר מכונית עם שלט.אשה שעמדה בתור התעלפה, וחשוב להדגיש את הקושי לפנות אותה מתוך כל הבטונדות: או להעביר אותה בתוך שער הברזל המסתובב, או לנסות להזיז מאות אנשים (מילולית) כדי להוציא אותה מהצד השני. השכיבו אותה בתוך המכלאה של המעוכבים וטיפלו בה. כשדרשתי מהחייל להזעיק אמבולנס ומיד, הוא לא ממש ידע מה לעשות. למרבה המזל היא התאוששה. תוך כמה דקות הגיע חובש (פלסטיני) ופנה לטפל במקרה אחר.עשינו שיחת טלפון נוספת למת”ק, הסברנו שהמצב הוא קריטי, והחיילים לא משתלטים על המחסום. נשארנו עד להגעת הג’יפ שהם שלחו: חלק מנציגי המת”ק עברו לאייש עוד עמדות בידוק, ולשניים אחרים התלוונו כדי להציג בפניהם את הבעיות שלא קיבלו מענה במקום. יש לציין שעבודתם הייתה יעילה והם הפעילו שיקול דעת. עדיין היה קשה מאוד במחסום, נשארנו הרבה יותר מכפי שתכננו, וכשעזבנו כבר הגיעה המשמרת השניה.