חווארה 21.9.04 אחה”צ (משקיפות: רחלי ב. , ורד ק., פתחיה ע., עדה ר. (מדווחת. נכנסנו לגדה דרך כביש מס’ 5 . מול אריאל מהצד הצפוני של הכביש, פיתוח קרקע רחב ממדים: אולי הרחבת הכביש לאוטוסטרדה, ואולי זה מיתחם החומה שאמורה להקיף את אריאל. ¨ צומת תפוח כ-7 מכוניות פלסטיניות עומדות מחכות – רכב יהודי טס חופשי ללא ביקורת.¨ מחסום הסחורות בעוורתא כ20- משאיות מכל כיוון מחכות לפחות 3/4 שעה – כשבדקנו.¨ התחלנו בנסיעה לחירבת תנא דרך הכפר בית פוריק לבדוק את הטענות בדבר הכאת הפלסטינים ע”י המתנחלים ואת הוצאת הצווים לפינוי השטח שם. חצינו את בית פוריק – הדרך מעבר לכפר נראתה מאוד בעייתית פיזית – למכונית – ומעלה חששות מהבחינות האחרות לגבי הקבוצה. חזרנו לחווארה, לאחר שהעברנו את הטיפול לידיו המסורות של אליעזר מ”בצלם” שהבטיח לבדוק את העניין באותו ערב עם מערכת המודיעין שלהם בבית פוריק, ולצאת לשטח על פי מה שייאמר לו, בליווי המקשרים המקומיים. דיווח נפרד יישלח על מימצאיו. הלקח החשוב שלי מנסיעה זו: לצאת למקומות חדשים רק לאחר ביסוס האינפורמציה ומציאת איש קשר המתמצא מאוד בעניין. חווארה דרום ¨ 5 מעוכבים. מפקד המחסום מורה להם לשים את הספסל באמצע המיכלאה ולהסתובב עם הפנים להרים. אחד שואל אותו “למה?” התשובה: אני לא רוצה שתסתכלו עליי. אח”כ הם מנהלים שיחה ידידותית על מוזיקה.¨ המחסום כמעט ריק – החיילים אומרים שהם לא יודעים למה, טוענים כי מוקדם יותר היה עמוס.¨ החייל מנהל שיחה עם מעוכב חדש על סיכוייו לקבל תסריח כאשר הוא רווק צעיר ללא ילדים.¨ שתי נשים מגיעות למחסום למצוא מישהו לדבר עימו – אין אצלם חשמל בבית [נ שלנו ביקר בביתם] ולהביא חשמל יעלה להם 3000 ₪, סכום אסטרונומי . ¨ ויכוח בין מפקד המחסום לבין חייל- מי עובר ומי לא – “למה זה יעבור וזה לא?” “תחליטו ביניכם מי עובר ומי לא…” “…אל תשבור לי את המילה…” – זה לגבי אב ושני בניו בני 13 ו15 [עוברים בסוף]¨ חייל מסדר כל העת את המעוכבים שישבו על הבטון המטונף.¨ אמבולנס משום מה לא מורשה לעבור, חוזר על עקבותיו, אין לו תסריח מתאים והוא ריק מחולים. מכוניות אחרות נבדקות ביסודיות רבה.¨ מעוכב שממתין שעתיים לדבריו מבקש סיוע. החייל עונה: ” את יודעת למה הוא פה שעתיים – כי הוא התווכח” [יחי הפקודה כי אסור להעניש במחסום] אנחנו מבקשות מהחייל להאיץ את בדיקת תעודתו.¨ החיילים אומרים כי משטח ההליכה לבדיקת התעודות מלא מהמורות ואנשים נופלים על המשטח “אם אתן רוצות לעשות משהו תגידו שיישרו את המישטח שאנשים לא יפלו”¨ השירותים לא עובדים. שני בתי השרות מלוכלכים משימוש, צינור השפכים וצא ישירות לשביל ההולכים, לא מחובר לכלום, אין מים, אין ביוב ומאוד מסריח. ¨ אחד החיילים, כמשימה אישית מעל ומעבר להגדרת תפקידו, בודק שנית את כל המעוכבים ששוחררו זה עתה מחווארה צפון ביציאה משכם. למה? הוא נשאל והוא עונה כי הוא תפס בעבר אנשים שהתפלחו,[200 מטר הפרש!!] ולכן הוא בודק את כולם עוד פעם. ¨ חבילות נבדקות על הריצפה למרות שיש שולחן. אזרחית צרפתיה שאמורה לעבוד עם רופא בשכם לא מורשית לעבור. העניין מועבר לטיפול של רופאים לזכויות אדם. ¨ שיחה עם המתנחלות שהביאו קרטיבים לחיילים. משפט מפתח של מתנחלת:- “הרחם הפלסטינית היא האוייב שלי, לא אתן” היא כנראה לא קראה את מיין קאמפף, הייתה מתפלאת לקרוא שם פאראפרזה מדוייקת רק עם המילה “יהודית” במקום “פלסטינית”. מהו אירוע של “תפיסת מחבל” במחסום כפי שמסופר בימים האחרונים בעיתונים בהדגמת תפקידם החשוב של המחסומים בגילוי מחבלים. מדווחת רחלי: “בזמן שהותנו בחווארה דרום – הגיעו בשקט ובשלווה בחור צעיר ואביו. סיפרו לחיילים במחסום , שלא הבינו בדיוק על מה מדובר, שהבן בא למחסום על פי דרישת הצבא שערך “ביקור בית” אתמול אצל הוריו.” מדווחת עדה: “באותו זמן בחווארה צפון, לאחר שקיבלו את ההתראה עם השם של הבחור הצפוי לבוא למיפגש עם השב”כ, עצרו סטודנט צעיר מסכן אחר, השאירו אותו בכריעה בשמש כשחייל אוחז בו יותר ממחצית השעה ומונע ממנו לקום, להרים את הראש, ודרש ממנו להרים את חולצתו, ההוא לא ידע על מה מדובר, וכך הוא נשאר עד שמפקד המחסום הצפוני באותו רגע, ש., הודיע כי אינו חושב שהאדם העצור בידיהם אינו האדם שהיה אמור לקפוץ לביקור הנימוסין] לאחר כשעה- כולם נרעשו מהידיעה – “תפסו מחבל במחסום!” באותה מידה יכלו לקבוע בקפה הבימה, מבחינת האפקטיביות של המחסום כמסייע בעצירת ה”מחבל”, הידד! הוא תיפקד כנקודת מיפגש, עכשיו יש להוסיף ביוב, בית קפה קטן, אולי ביסטרו רב-תרבותי…….יש להוסיף כי אנו עדים לשימוש גובר של יחסי ציבור במחסומים להאדרת נחיצותם למרות מעשי הפשע שהם מהווים בעצם קיומם. הנסיון לשכנע כי הם הרע ההכרחי כי הם מצילים אותנו מפיגועים. במקרים אלה המחסום הוא רק נקודת מיפגש אליה מגיעים, מעין מיפקדה קדמית, לא בתפקיד של מחסום ה”עולה” על מחבלים. השיטה הזו פועלת כך: השב”ב והצבא או הצבא על פי רשימות שב”כ עורך ביקורי לילה סימפטיים בבתים של הורים של צעירים ששמותיהם נתקבלו מאת משתפי פעולה שאמינות האינפורמציה שהם נותנים תמיד לוטה בערפל, וצריכה לקבל התייחסות ככזו, מאלף סיבות אפשריות: מאחר והם מחוייבים לתת אינפורמציה שאם לא כן ….. , משום שזו הזדמנות של השטינקרים לסגור חשבונות בתוכם, משום שהרבה פעמים זו הזדמנות עסקית טובה להכניס לכלא יריב עסקי, פוליטי, או אחר , ועוד כהנה וכהנה. בביקורים אלה מוסבר להורים כי אם לא יביאו את ילדיהם לנקודה שהצבא מוסר להם, [במקרה לגמרי, המחסום היא הכתובת הניתנת כדי שיוכלו להונות ולהגיד שרשת המחסום תפסה את ה”מחבל”], יהרסו חייהם וחיי בני משפחותיהם – כולל הריסת בית החמולה כולה. ההורים וכל המשפחה המורחבת המבוהלים מביאים למחרת את הילדים לנקודת הציון שנאמרה להם – המחסום, כמי שמביאים את הבן או הבת למזבח העקידה, כאילו תוך השלמה עם הצורך לשלם מחיר עבור הקיום של יתרת הקבוצה, ו”המחסום תפס מחבל”. שלא יהיה ספק – לא מדובר במקרים אלה על “מחבלים”, מדובר על שמות מתוך רשימות שניתנו, שגם אם אין דבר נגדם, הם יישבו חודשים בעיר האסירים. אני מטפלת במקרה כזה כעת, בחור יושב ששה חודשים שקיבל בפסק דין שהתקבל בסיום “משפט” שבו לא הורשה עורך דינו לראות את כתב האישום, לא הורשה לבוא לדיון, וההורים עד היום לא יודעים במה הואשם הבן, והיו חייבים לעמול קשות כדי למצוא היכן הוא בכלל.כמי שמתמצאת קמעא בפסיקות של בתי דין צבאיים במקרים של פלסטינים המועמדים לדין, עלי לומר כי פסק דין של ששה חודשים כמעט מעיד על היעדר אשמה, ואולי אפילו על רגשות אשם קלים של בית הדין. אבל בינינו, מה הם ששה חודשים ומעצר וחרדה איומים עבור בחור פלסטיני? מה, הוא כמו יהודי? מה, הוא כמו יהודי אשכנזי? מעניין מה היה קורה אם פלסטיני היה הורג יהודי בגלל שהוא “ניסה להוריד אותו מהכביש”? כמו המקרה של אתמול, האם גם אז זה היה רק הריגה ולא רצח בכוונה תחילה?גם במקרה של “שתי המחבלות”- גם הן סטודנטיות מא-נג’אח ש”נתפסו” במחסום בית איבא לפני שבועיים, ובעוד מקרה אחד שידוע לי – זו שיטת הפעולה והיא נועדה בין היתר להצדיק את פעולת המחסום בענייני בטחון – באמצעות הונאת דעת הקהל באשר לנסיבות האירועים. ואם נפגעים הפלסטינים פגיעות אנושות, גם מבחינת זכויות האדם שלהם – לא נורא כי לא כל כך ברור שהם “אדם”. חווארה צפון בין האירועים הבולטים ¨ עיכוב של כל הסטודנטים מא-נג’אח שרוצים לצאת מן העיר. לא בדיקה של מידגם, אלא כולם. טלפון לראאד מניב את האמירה הבאה של ראאד – “אין הסדר בין א-נג’אח לצבא באשר למעבר סטודנטים או מורים או תלמידים. יש החלטה פנימית של הצבא כי אלה יעברו בהסתפק רק בתעודות הרלוונטיות – אז אני אומרת: “או.קיי., אין הסדר, אבל לא מקיימים את ההחלטה הפנימית, עיכבו את כולם”. התשובה: “מאחר וזו החלטה פנימית מותר להם לעשות זאת”. אני אומרת: “מותר להם הכל” [לא הוספתי “מותר להם הכל כי הם הכובש ולהם הכח”], “אבל למה עושים זאת? זה סתם מקשה על החיים!” בקיצור לא יצאתי ממנו בשיחה [שהקפדתי לקיים ולסיים ברוח טובה , לפחות קורקטית] . זה נראה כמו ענישה קולקטיבית של הסטודנטים והמורים והתלמידים על מעורבות של כמה סטודנטים בארגונים. ¨ מועתז אלעמודי – ילד בן שנתיים וחצי, שנהג האמבולנס מספר לי במהירות כי נורה ע”י חיילי הצבא בשכם [לא היה לי ברור אם מדובר באותו יום בבוקר או לא] . עובר באמבולנס בדרכו הארוכה לירושלים . קצין המתק מחכה במחסום עם כל התעודות חתומות, האמבולנס עובר בדיקה שטחית. אני מציצה לתוכו – הילד במצב גרוע פלג גופו התחתון מורם – אולי בשל בעיות זרימת דם. ואני שואלת את עצמי, אם הם מתנהגים כל כך ביעילות – הם מרגישים אשמים? אם הם מרגישים כך וגם אם לא, במצב הזה של הילד, ובכמות המחסומים שהוא עוד צריך לעבור, ובהתחשב באיכויות הכבישים, מדוע לא הזמינו לו מסוק ? ילד יהודי היו מזמן מפנים במסוק. אגב, למרות בקשותיי בזמן אמת לדווח לתקשורת על המקרה, לא ראיתי דיווח על המקרה בשום מקום. מה קורה לתקשורת?! בכוונה כתבתי את שמו, כדי שלא יוכלו לומר שלא היה דבר כזה.¨ שוטרי מג”ב נמצאים בחווארה צפון בנוסף על החיילים. הם רושמים כל פלסטיני/ת שעובר במחסום, כולל תעודות וכו’. כל נסיון לתחקר לצורך מה ולמה, והאם זה רנדומלי – נענות בקיר מנומס. לקחתי שם ומספר של האחראי. ¨ נהגי מוניות שהתקרבו לקו הדמיוני מעוכבים מהבוקר כעונש. ביניהם איש מבוגר מוניות חולה סכרת תלויית אינסולין [ראיתי תעודות]. הם מוחזקים ללא שתיה – חוץ מהמים שהבאנו אנו- ללא מזון[מאוד חשוב לחולה הסכרת- והוא כמובן גם ללא אינסולין] ללא שירותים [השירותים מצחינים לא מחוברים לביוב, מין פטה מורגנה של ברזיות ושירותים לצורך צילומים בלבד, מזכיר מקומות אחרים עם אסוציאציות קשות] אחד מהמעוכבים מספר על מינהג חדש. החיילים יוצאים לכיוון שכם ופשוט עוצרים מי שנמצא על הכביש כבר בתוך שטח “A” ומביאים אותו לבדיקה במחסום. אחר כך מתפלאים אצלנו על מחסומי רשות השידור. מתרגלים לחסום את החיים. הסמל ש. שהוא מפקד המחסום בהיעדרו של ל’, משחק משחק עם אחד המעוכבים: “אתה זוכר אותי? אתה זוכר אותי?” תוך נעיצת מבטים משונה ומפחידה גם אותי. אני לא יודעת מה לחשוב, ובסוף דוחקת בסמל “למה אתה מתכוון? מה הוא צריך לזכור, הוא לא שבוי שלך ולא עצור, הוא אדם חופשי אותו אתה מעכב לבדיקת תעודות, מה אתה עושה לו?” והוא עונה לי:”הוא מכיר אותי טוב מאוד, הוא כבר היה כאן, זו לא הפעם הראשונה ” שאלתי “אז מה? מה פירוש הדבר?” “אז הוא נהג מונית והוא ידע שאסור לו לעבור את הקו” אני עונה “אבל הוא לא בא עם מונית הוא הלך ברגל בתוך שטח A ושם נעצר, ואתה אמור לדעת כי אסור לך להעניש אותו” “זה כי הוא יצא מהרכב ברגע שראה את ההאמר!” אני עונה “אבל הוא לא היה מהעבר הזה של השלט, ואם היה, היה ברגל, מה אתה רוצה לומר?” והסמל הלך לחלק אחר של העמדה. ש’ איננו מן הגרועים. פשוט מאוד קשה לו לנהל את המחסום, נכנס קצת ללחץ, וניכר עליו כי פעמים רבות הוא נקרע בין ההוראות ותפקידו לבין מה שהוא חושב ורוצה היה לעשות, אפילו במציאות של הכיבוש והמחסום. כאשר לא שיחררו את שלושת המעוכבים בעונש, מהבוקר עד השעה 18.00 , הוא בעצמו פנה מספר פעמים ולא קיבל רשות לשחרר, כאשר שוחררו כולם בסוף, עיכבו את נהג המונית הקשיש חולה הסכרת. הוא נענש על כך שהחיילים איבדו את תעודת הזהות שלו –כן, שמעתן טוב. לא הועילו עשרות הטלפונים לכל המוקדים, לא הועילו האיומים כי האיש ייכנס לשוק דיאבטי והצבא יואשם בעוד רצח משום שהם ידעו על מצבו ש’ השתדל וענה לי בסוף בגלוי “אני הודעתי לשתי רמות מעלי כי האיש חולה סכרת תלויית אינסולין ויושב/שוכב כאן שעות, אחת מאיתנו ענתה לו “אבל זה כסת”ח בלבד!” והוא ביושר ענה: “נכון זה רק כסת”ח אבל ניסיתי, ואני לא יכול לעשות יותר.” האמנתי לו, כי גם אני לא יכולתי לשחרר את הזקן למרות שהגעתי במאונך – עד אלוף הפיקוד ובמאוזן – לכל הגורמים האפשריים. והכל בגלל שלבסוף כאשר היו מוכנים לשחררו, איבדו את תעודת הזהות שלו, ולא היו מוכנים לתת לו ללכת הביתה עם המונית – היא תהיה מוחרמת למינימום ארבעה ימים, כי עבר את הקו הדמיוני. שני נהגי המוניות האחרים – ואחד שהוא כנראה נהג מונית אבל נאסף בתוך שטח A כשהוא הולך ברגל – שוחררו בסוף היום לאחר ביצוע העונש [שאינו קיים כמובן]. לפני שעזבנו את חווארה נתנו ל\קן פרי שהיה לנו וכן את מספר הטלפון שלי כדי שיתקשר אם לא ישוחרר תוך מחצית השעה. הם המתינו באותה עת למפקד בכיר שיגיע כדי לקחת את המונית לשבי שומרון בטענה כי אם המונית תישאר שם הזקן יסרב לכת הביתה בחשש כי המונית תפורק בלילה, לא ברור על ידי מי ולמה, זה הרי בצד המחסום המאויש 24 שעות ביממה. אבל הזקן לא צלצל אז אולי בכל זאת הגיע הביתה ואולי לא היה לו איך. ¨ החיילת במקום – התנהגותה נעה בין בהמיות גסה [שיגרה] לבין אנושיות סימפטית לעיתים. תלוי כמה תשומת לב חיובית קיבלה.לסיכום – תהליך הדה-הומניזציה של הפלסטינים הולך ומחמיר. צריך לזכור כי דה-הומניזציה הוא תהליך מקדים וחיוני לפני שמסירים מקבוצה אנושית כל הגנה של כללי התנהגות אנושיים.