חווארה דרום יום ג’ 2.11.04 בוקר משקיפות: יעל פ’, נורית ו’, אפרת ב’, טל א’, אתי פ’ (מדווחת) 8.00 טור מכוניות בצומת ג’ית משני הכיוונים.8.15 המחסום סגור ואין מעבר אבל כ- 30 אנשים מחכים ונדחקים לצד שרוולי הבטון במה שבדרך כלל מיועד לתור ה’זקנים’. מיד כשאנחנו יורדות ניגש אלינו אדם וסיפר שילדה נדרסה ומחכה כבר שעה לאמבולנס שיעביר אותה . אנחנו ניגשות לחיילים וסמ”ר י. מראה לנו אמבולנס טיפול נמרץ צבאי שממתין בצד הדרך ופניו פונות לשכם. ליד האמבולנס בני המשפחה שאומרים שהם מחכים כעשר דקות, אולי רבע שעה. הפראמדיק אומר שמצב הילדה קל. ליד האמבולנס מיניבוס גדול עם מתנדבים ישראלים שבאו למסוק עם “רבנים לזכויות אדם” ולא נותנים להם להמשיך והם חוזרים לא ידוע לאן. אנחנו חוזרות למצטופפים ליד המחסום ומוצאות אישה וחברתה עם תינוק קטן וחולה. הוא בוכה חלושות ונראה לא טוב. בזמן השיחה עם דליה באסה התינוק מקיא את נשמתו על אמו ועליי ודליה מקבלת תיאור “בשידור חי” ולוקחת את הפרטים שלו. פנייה לסמ”ר י. נענית ב”היא תוכל לעלות על האמבולנס שיבוא לקחת את הילדה שנדרסה אם יקבל אישור מהמת”ק”. בינתיים דליה מנהלת שיחות בעברית ובערבית עם כל מי שאפשר על האמבולנס הפלסטיני ולבסוף הוא מגיע. אבל סמ”ר י. לא קיבל אישור על השם שלה והאמבולנס נוסע בלי התינוק. שיחה נוספת עם דליה באסה מסבירה את העניין: האישה היא אחת מ- 300000 המנועים שאינם יכולים לעבור לשום מקום. אנחנו פונות לסמ”ר י. ושאלנו אם יסכים שהתינוק יעבור עם החברה והוא אומר שאם המת”ק יאשר את השם שלה היא תוכל לקחת את התינוק. אנחנו שואלות את האמא והיא מסכימה ולא עובר זמן רב והיא עוברת עם התינוק לשכם. לשאר האנשים שמחכים אנחנו לא יכולות לעזור – אלה סתם אנשים שצריכים לעבוד, להיות בבית משפט, להגיע לבדיקות או לטיפולים או לביקורת רפואית, או חס ושלום, סתם לבקר בן משפחה… כל אלה אינם מקרים הומאניטריים דחופים ואי אפשר לעזור להם. אנחנו מגיעות למסקנה שנוכחותנו אינה מביאה תועלת ואולי אפילו מזיקה מפני שהיא מעלה אתת ציפיות הפלסטינים המחכים והם מתוסכלים ומלחיצים את החיילים שגם כך עצבנים ומתוחים בעקבות הפיגוע וההשערה שהמחבל עבר בחווארה. >פ9.30 עזיבה וגיחה לבית פוריק שבו לא מתרחש שום דבר – אין בכלל אנשים, ואף מונית לא מחכה. בחווארה צפון אין בכלל פלסטינים שמחכים – ואין מכוניות. המחסום סגור ואין שום תנועה.