בעוד יומיים הוא נוסע, אמר האיש.

נוסע? שאלתי, – נוסע אמר.

מי נוסע? נוסע לאן? מאיפה? – תהיתי.

רק אחרי שהתעקש וחזר על המשפט שוב ושוב ואמר הוא נוסע, ועוד משפט שבור  בשפה שבה אנחנו מתקשרים שהיא הלא-עברית שלו והאין-ערבית שלי, רק אז הבנתי שבעוד יומיים “הוא” משתחרר מהכלא, והבנתי שאולי האיש מבלי דעת צודק ממני, שזו לא המילה אלא המהות, ושאכן יציאה מהכלא, המעבר ממעמד של אסיר למי שחוזר לחיות בביתו, עם משפחתו, לגביו, לאדם שמשתחרר זו אמנם נסיעה.

זו לא נסיעה מדומה, אלא נסיעה שדומיינה ונהגתה וחולמה ומילאה את ימיו ולילותיו שלו ושל אלפים רבים שכמותו, והיא ששמרה עליו ועליהם בימים ובעיקר בלילות, והיא שהייתה שם לצדם לחמם את הגוף בקור ולהשיב רוח במחנק, והיא שהפיגה את הגעגועים והבדידות ומחתה את הדמעות ועירסלה את הגוף.

הנסיעה שהיא מימד קיים סמוי, היא הכוח והעוצמה של האדם השורד.

ו”הוא”, שעליו דיבר האיש, הוא שבעוד יומיים משתחרר, היה רק בן חמש עשרה כשלקחו אותו וכפתו אותו ואזקו אותו ושפטו אותו והרשיעו אותו והשיתו עליו שבע שנות מאסר ובעוד יומיים הוא משתחרר והוא בן עשרים ושתיים.

אני תוהה מי הוא הילד הזה שעומד להשתחרר אחרי שבע שנים בכלא ומה עבר על זה שילדותו נגזלה ועל האם שנגזל ממנה בנה?

אני גם מנסה לדמיין איך נראה והיכן הוא בית הקברות של נעורים ועלומים אבודים ומה חרוט או מצויר על מצבות הקברים? – שאם לא לשם, לאן הולכים הזיכרונות והיכן יטמין אותם הילד ואיך יישא את משקלות הכאב של הקורות אותו שם?

אבל הוא, הילד ש”בעוד יומיים הוא נוסע” והוא יחיד ומיוחד להוריו, אינו יחיד ומיוחד בחברה אליה הוא שייך אלא בבחינת מראת דמות ילדות מרוסקת ונעורים מחוקים תחת עול הכיבוש.

וגם האיש המספר, בן משפחתו של הילד ש”עוד יומיים נוסע” הוא אחד מרבים שאינם יכולים עוד לפרנס את משפחתם במקום מגוריהם ונאלצים לנדוד משם והלאה.

מהגרי עבודה בתוככי פלסטין.

האיש ואחייו שביתם בישוב סמוך לעיר חברון (“תבואי לקרית-ארבע, אנחנו על יד, תבואי אלינו” הזמין), מקום שלאורך שנים רבות תושביו נופלים קורבן לטרור הצבא ולהתעמרויות המתנחלים, וכדי שיהיה כסף “להביא לחם וחלב לילדים” (כלשונם) עזבו את ביתם, שכרו במשותף יחידת מגורים במחנה פליטים ובכל אחד מימי השבוע הם סובבים בין המזדמנים הרבים לפתחו של מחסום קלנדיה ומציעים למכירה מכל הבא ליד. לביתם ומשפחתם הם שבים רק בסופי השבוע.

ובאותו היום בו סיפר לי על בן המשפחה, ביום בו אמר “בעוד יומיים הוא נוסע” הציע האיש למכירה  בובות טלטביס מתנפחות. בובות צבעוניות, כרסניות בגודל של ילד שהועמדו בשורה ישרה. בובות שאזניהן אטומות מלשמוע ולדעת את סיפור הילד שמשתחרר והוא בן עשרים ושתיים ועיניהן הגדולות מביטות במבט חלול ולא רואות את האיש שמספר ואת האנשים שלא מספרים ותהום פעורה בינן לבינם.

החנות של איאד בחיזמה ריקה מלקוחות.

מאז שלפני שבועיים הצבא צר על הכפר וסגר את כל הכניסות והיציאות, והעמיד מחסומים, והציב שלט שקרא לתושבי הכפר להסגיר את “מפרי הסדר” (כך בלשונם), ופתח את הכפר לתנועה רק אחרי שלושה ימים, הקונים היהודים כבר לא באים.

מי שכן בא אלו נציגי המנהל שחילקו צווי הריסה לבתים שרחוקים רק כמה מאות מטרים מפסגת זאב.

וגם הצבא ממשיך להגיע ולהטריד: חיילים חמושים מפטרלים ברחובות הכפר, שוב סוגרים את הכניסות והיציאות לשעה, לשעתיים או ליותר, כמו שקרה ביום ראשון שהיה סגור משני הצדדים  משעה שש בבוקר עד עשר, אולי עשר וחצי סיפר איעד.

וזה לא רק החנות של איעד שריקה מלקוחות, ככה זה בכל החנויות ובתי העסק שעיקר פרנסתם באה ממכירה ללקוחות יהודים, כי פה זה זול. אצלכם יקר, אומר איעד.

בצומת בית-חנינא חנה משוריין ושוטרי משמר הגבול ירדו ממנו לשם צייד אדם:

הם עצרו אוטובוס שהסיע פלסטינים מהגדה, הורו לנהג לפתוח את הדלת, שני חמושים עלו ונכנסו לתוככי האוטובוס, חיפשו, כנראה מצאו, והורו לנהג לנסוע עמם להיכן שהורו.

שוב הופעלה ענישה קולקטיבית על ציבור שלם של אנשים.

ודאי שלפחות חלק מהנוסעים אם לא מרביתם מצוידים באישורי מעבר כפי שמחייב החוק הישראלי, אבל הרי מעצם היותם פלסטינים הם משוללי זכויות ומה להם כי ילינו?