חמרה, תיאסיר
מחסומי בקעת הירדן, יום א’ 3.7.05, בוקר משקיפות: עפרה כ’, דפנה ב’ (מדווחת)אורחים: עַזָמִי ב’ שתירגם לנו את דברי הפלסטינים; קארין ל’ תקציר – מחסומי חמרה ותיאסיר מאוישים בחיילי גדוד הנח”ל החרדי, נראה שרבים מהם מתנחלים. במחסום חַמְרָה אין מעבר למי שלא גר בסביבה, וזאת על מנת “לנקות” את הציר (מפלסטינים). עיכוב ממושך ללא סיבה נראית לעין, במיוחד בתיאסיר, בחום נורא. מסקנה: נוכחותנו במקום נחוצה ביותר. במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות 6.00, או אחה”צ – 14.00 ואילך. 10.30 – מחסום גיתית לא עצרנו, חשבנו לעצור בדרך חזרה, אבל לא הסתדר לנו. חיילים חרדיים (זקנים ופאות ארוכות) מאיישים את המחסום כמו בכל יתר המחסומים שביקרנו. 11.00 מחסום חמרה(בקעות( החיילים מכריזים מייד ש”אסור לנו להיות במחסום ושנעמוד מאחורי הבטונדות” במרחק כ-150 מ’ מהמחסום. מכיוון שזה המקום שהפלסטינים עומדים בו ומחכים עד שהחייל יואיל לקרוא להם (“ואחד ואחד”, כמובן), אנו הולכים לשם. אשה עם שני ילדים ובחור צעיר מחכים שם. למרות הסככה החום לוהט. הם אמרו שבדרך כלל נותנים להם להתייבש כך חצי שעה עד שעה, עד שקוראים להם גם כאשר אין אף אחד אחר להעביר באותה העת (אנחנו נראה את התופעה הזו גם בתיאסיר) . קצין המת”ק מנסה מאוד להרשים אותנו באנושיותו וניגש אליהם. בתחילה הוא תוהה למה כתוב להם בתעודת הזהות “יריחו” בעוד הם טוענים שהם גרים מעבר למחסום, בחירבת בית חסן. בכל זאת הוא מעביר אותם, תוך כדי שהוא אומר להם בעברית: “למה חיכיתם? הייתם צריכים לגשת מייד.” [בטח. הם בחרו לעמוד שם כמחצית השעה סתם להנאתם. טוב שלא הבינו עברית, מי יודע מה יקרה להם (כשאנחנו לא שם) אם יגשו אל החיילים מבלי שנצטוו לעשות כן…]אני שואלת את קצין המת”ק מה קורה עם מי שכתוב לו “יריחו” בתעודתו. הוא מסביר שאף אחד מיריחו לא יכול לעבור במחסום זה, ובכלל – רק לתושבי אותו כפר מותר לעבור. למה? “כי רוצים לנקות את ציר 90!” (מפלסטינים, כמובן). אלה הוראות המח”ט. לא משנה שזה כלל לא כביש 90 – טיהור אתני ייעשה בכל מקרה!מפקד המחסום מגיע ומוסיף שמהכפר ג’יפטליק שבצד המזרחי של המחסום, יכולים לעבור רק אלה שמביאים מים. יש שם אמַת מים והחיילים מכירים אותם ומאפשרים להם לעבור. אפילו מג’יפטליק לא מאפשרים לעבור לכפר השכן להם שמעבר למחסום! אני שואלת: “ואיך יגיעו אנשים מיריחו לג’נין או לטובאס, למשל?” והוא אומר: “דרך מחסום רימונים.”בדקתי במפה, אפשר להגיע מיריחו לג’נין דרך מחסום רימונים רק אם אתה מקיף חצי מהגדה על כל מחסומי הקבע והפתע והחסימות שבדרך!המכוניות (אין כמעט הולכי רגל) נבדקות באיטיות מכוונת והאנשים נצלים בשמש. למרות שאין אף פעם יותר משתיים-שלוש מכוניות, הם מחכים כ-20 דקות עד שהחייל הלא-עסוק קורא להם. כל הנוסעים יורדים במהירות מהמוניות מבלי שיתבקשו אפילו, הם מתורגלים. תעודות הזהות שלהם נמסרות לחייל ורק אחרי שהוא מעיין בהן בכובד ראש, הנוסעים על נשיהם וטפם מורשים להמשיך בדרכם. הממתינים התלוננו באוזנינו על ההמתנה אבל הדגישו שבמחסום תיאסיר, כ-20 ק”מ צפונה משם, המצב גרוע פי כמה. גם נוסעי מכונית של הצלב האדום ביקשו מאיתנו ללכת לתיאסיר, כי שם קשה במיוחד. הם הוסיפו שבאל בידן (צומת תירצה) צפונית מזרחית משכם, הסירו חסימה קבועה אבל מאז מציבים שם מחסום “פתע” כמעט מדי יום ביומו. לצערי נמנע מאיתנו להגיע לשם, נעצרנו בידי החיילים והשלט האדום הידוע “הינך נכנס לשטח בשליטת הרשות הפלסטינית…”. וכאן המקום לציין: את השלטים האלה הצבא תוקע בכל מקום שבא לו. בהרבה מקרים השטח שאחרי השלט עדיין אינו שטח A האסור עלינו הישראלים בכניסה. במקרים רבים עדיין זה שטח B, המותר לנו. הערה: אף אחד מחיילי המחסום, כולל קצין המת”ק, אינו דובר ערבית ! התקשורת נעשית בעברית, כי “הם מבינים”. 12:30 – מחסום תיאסיר , לא היה אדם אחד איתו דיברנו במהלך הסיור, פלסטיני או בינלאומי, שלא התלונן על מחסום נורא זה. מרחוק, תוך כדי נסיעה, ראינו שמכל צד של המחסום עומדות וממתינות שתי מוניות, בעוד שני החיילים המאיישים את המחסום בטלים מעבודה. פשוט לא עושים כלום חוץ מאשר להסתתר מהשמש ולבהות במכוניות. אחד הנהגים אומר לנו שהוא מחכה כבר 20 דקות (הוא יחכה 10 דקות נוספות עד שיקראו לו), ושבדרך כלל הם מחכים כאן שעה, שעתיים. החיילים עוינים אותנו לא פחות מאשר את הפלסטינים. הם מרחיקים אותנו מהמחסום ובכל פעם שהתקרבנו קצת אליהם הם סגרו את המחסום בהפגנתיות. לכן נעמדנו מרחוק כשכל התקשורת נעשתה בצעקות.חמש דקות אחרי שהגענו החיילים קראו למונית הראשונה. בינתיים הגיעו עוד מכוניות, והתור לכל כיוון התארך. גם כאן כל הנוסעים יורדים, כולל נשים בכל הגילים וילדים קטנים, מציגים תעודות זהות וחוזרים. בכל הסביבה יש צל רק בעמדה של החיילים. החום בלתי אנושי, השמש קופחת והאנשים סובלים. טנדר עוצר כ-100 מטר לפני הבטונדות וממנו יורדות שתי נשים. מכאן הן משרכות דרכן במעלה הדרך עד הבטונדות, ממתינות כ-10 ד’ עד שהחייל קורא להן. הן מתקרבות אליו יחד, והוא מזדעק “ואחד ואחד”. אלה היו הולכות הרגל היחידות בזמן שהותנו שם. עיקר התנועה היא של רכבים – מוניות, טרנזיטים, הרבה משאיות, וטרקטורים. גם פה אגב, איש לא מדבר ערבית, ואין קצין מת”ק.לאט לאט מתארך התור, 10 מכוניות ממזרח לכיוון תיאסיר ו-6 החוצה לכיוון הבקעה. זמן המתנה ממוצע – 25 דק’. החיילים בודקים לאט וביסודיות ( מורידים את הסחורות ממשאיות). הפלסטינים אומרים שבזכותנו הם מחכים הפעם “כל כך מעט” ומבקשים-מתחננים שנבוא לשם יותר.13.40 – החיילים סוגרים את השער. אני שואלת (בצעקות, מרחוק) למה? והוא עונה: “אני שותה עכשיו, את לא רואה?”
בקעת הירדן
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בקעת הירדן היא הרצועה המזרחית של הגדה המערבית. שטחה קרוב לשליש משטח הגדה. חיים שם כ 10,000 מתנחלים, כ 65 אלף תושבים פלסטינים בישובים. בנוסף, כ 15 אלף מפוזרים בקהילות רועים קטנות. בקהילות אלה אנשים חיים במצוקה קשה בגלל שני סוגי הטרדות: הצבא שהכריז על חלק משטחי המחיה שלהם, כשטחי אש, אימונים גוררים סילוק של שעות ארוכות ממגורים, בחום היוקד ובקור החרפי של הבקעה. הסוג האחר הוא התעללות על ידי פורעים הנאחזים בשטחי המרעה של קהילות הרועים, ובשטחי האש המוכרזים (מבלי שיגורשו). מיה תהום הרבים בבקעה משוייכים לחברת מקורות ואינם זמינים לפלסטינים תושבי הבקעה. הפלסטינים מביאם לצרכיהם מים בעוקבים בעלות גבוהה.
Rachel AfekApr-9-2026סמרה. נערי הגבעות בפעולה
-