הסעתי אב ובתו (18) תושבי אחד הכפרים הסמוכים לקלקיליה, מבית החולים רמב”ם למחסום אייל. הצטרפה אלינו חולה מבוגרת. הבת חולה מאוד. עליה לעבור ניתוח קשה להצלת חייה, אך יהיו לו השלכות קשות עליהם. האב מספר בהתרגשות שהנערה בכתה כששמעה מה צפוי לה והרופא והאחות שלצידו בכו איתה.
נוסעים הביתה לחג הקורבן ובשבוע הבא יחזרו לבית החולים.

הדרך מחיפה למחסום אייל ארוכה למדי אך עברה הבשיחה כיוון שהאב דובר עברית רהוטה. מגיל 12 עבד בישראל והתיידד עם ישראלים רבים. כעת הוא בן 51, ולו שלושה עשר בנים ובנות ויש לו היתר כניסה לישראל כסוחר.

בנו הבכור, נשוי ואב לילד, סיים את לימודיו כפסיכולוג אך מתפרנס בישראל כפועל בנין. לשאלתי אם לא היה יכול לעבוד בגדה במקצועו, משיב האב שדווקא היה יכול להיות מועסק כפסיכולוג ע”י הרשות הפלסטינית, אך בשכר התחלתי של 1800 ש”ח בלבד. כפועל בנין בישראל הוא משתכר, לדברי אביו, כ 400 ש”ח ביום ומצליח לפרנס בכבוד את משפחתו הצעירה ואף לחסוך.

הבן השני יסיים השנה את לימודי המשפטים. גם הוא מתכוון לעבוד כפועל בנין בישראל. הבנים רוצים לזרוק את התעודות, אך האב חושב שצריך למסגר ולשמור אותן. אולי יועילו בעתיד.

14:30 הגענו למחסום. פועלים כבר חוזרים מעבודתם בשעה זו. מגיע מיניבוס וממנו יורדות פועלות חקלאיות, נושאות בידיהן שקיות עם פרי עמלן. אולי יגוונו את ארוחת החג הקרב ובא.