כך קיבלו את פנינו כשהגענו היום למת”ק עציון. דלת נעולה שלא הייתה עליה הודעה בכל שפה שהיא. תוך חצי שעה הוצפנו בבקשות לעזרה מכל מי שלפתע גילו שהם מנועים (מנועי כניסה לישראל) ואלה שקיבלו ביקור “נימוסין” מהצבא בבקשה להתייצב לתשאול שב”כ. לפחות 20 אנשים נוספים המשיכו להגיע ועד שעזבנו כבר היו שם לפחות 40. לא נחמד לדעת אי הצבא “מגן” עלינו? שוב הביאו שני אבות את בניהם לתחקור.  קל לכתוב את זה, אבל צריך רק לדמיין מה עובר על אב במשך הלילה, כשהוא תוהה מה יקרה לבנו. מצטערת, בוודאי לא הייתי צריכה לכתוב כך, ואפשר למחוק את זה… אבל אני נזכרת בפעמים בהן נלקחנו לחקירה על ידי נקישה בדלת, בדרום אפריקה עת הייתי פעילה נגד האפרטהייד. כאן לפחות זה “רק” ‘הזמנה לתשאו’.. אבל פחד הוא פחד.  ומה אם לאחר מכן הבן לא ישוב הביתה? אם הבן לא ישוחרר?

טילפנו לחנה בר”ג שבדקה והודיעה שהצבא מקיים דווקא פגישת זום נרחבת על היתרי מעבר ועבודה. ההודעה שלה הגיעה בעיתוי מוצלח. היה קור כלבים, הרוח היתה כה חזקה עד כי הייתי זקוקה לבקש עזרה מן הפלסטינים כאשר יצאתי מהמכונית לדבר איתם והתקשיתי לחזור אליה בכוחות עצמי.
זה לא נגמר פה. שלושה אנשי שב”כ יצאו והסבירו שיש בעיה במחשבים. הם דיברו בנימוס אבל אני התבקשתי למחוק את הצילומים שצילמתי את הקהל כי היו בו אנשי שב”כ. הם לקחו תעודות זיהוי ואמרו לפלסטינים להמתין במכוניותיהם עד שיקראו להם. והם אכן עשו זאת ויש לציין שלא עבר זמן רב עד אז. כמובן לא ידוע לנו כמה זמן שהו הפלסטינים בפנים ואם כולם אכן שבו הביתה.

בהמשך, שלומית דיברו עם ס’, שאמר שהייתה בעיה עם החשמל. גם הוא היה חביב. אבל השאלה היא – אם במת”ק קטן הצבא לא מתואם ולכל אחד יש גרסה משלו לגבי מה שהשתבש, מה יקרה בישראל אם ביום מן הימים תהיה כאן רעידת אדמה?

שלושה אנשים הגיעו בייאוש כי שלחו אותם לכל מקום בחיפוש אחר מכונית שהוחרמה, בטענה שחנתה על קו לבן או משהו כזה. ס’ גם מסר לשלומית מספר טלפון כדי שהם יוכלו לטלפן וסידר להם פגישה במת”ק כדי לשחרר את המכונית.

הגיע אב עם בנו שהוא סוחר ואינו מנוע, אך מסיבה כלשהי הוא לא השיג היתר.

בנוגע לכך ששום הודעה לא פורסמה על הדלת, חנה שאלה אותנו בהיגיון רב מה לדעתנו צריך היה לכתוב שם בעצמנו. שלומית ניגשה לשלושה נהגים שונים וביקשה שיכתבו בערבית, וכולם סירבו. אחד אמר שהוא לא יכול לכתוב, לשני אמר ידיד שעליו לסרב. הראינו להם את התג שלנו, ועדיין סירבו.  בנימוס רב. בסופו של דבר שלומית כתבה באנגלית. אבל זה היה נורא. כמה פעמים חוזרת המילה הזו בדוחות שלנו? איזה משטר אימים אנו מטילים על הפלסטינים עד שהם מפחדים אפילו לכתוב פתק… הם יודעים שיש מצלמות בכל מקום. שלומית שאלה את ס’ מדוע הצבא לא השאירו פתק על הדלת. הוא אמר שהיה , אבל הרוח העיפה אותו, והבטיח לעשות זאת באופן רשמי. אבל זו לא הפעם הראשונה שאנו נתקלות במצב כזה.