חזרה לדף חיפוש דוחות

סוסיא - ״תמיד נאמר אל חמדוללה בשביל התקווה"

צופות ומדווחות: אריאלה ס׳ (מצלמת), פאולה ר׳ (רשמה בנימה אישית) ומוחמד ד' (נוהג ומצלם)
19/12/2023
| בוקר

היום ה 74 למלחמה על עזה והשלכותיה על הגדה

אחרי הפסקה של כשנה יצאתי למשמרת. החלטתי שהיום עדיין צעיר מכדי לתלות את הנעליים (כפי שיעל הרשתה לי) והצטרפתי לאריאלה, שאחר צילומיה אני עוקבת עוד מאז שצילמה את גינת הירק והנוי המפוארת של וואדחה בסוסיא ,(״גינה של וואדחה!״ תיקן מוחמד ״לא של עזאם״).

המטרה ביקור בא-תוואני ובסוסיא. עבורי העיקר היתה הדרך.

הדרך (כביש 317): 

איפה הרוג׳ומים? אין רוג׳ומים; אלה מגדלי האבנים העדינים שהחקלאים נהגו (עוד מימי התנ״ך) לסמן בהם את גבול החלקות. לא עוד. במקום החלקות שהחקלאים הפלסטינים עיבדו בחריצות ובידע נצבר, עכשיו השדות חרושים בידי המתנחבלים (ישראל קפלן? בצלאל טליה?) ואין גישה אליהם. גדר הוקמה לאורך הכביש ואין גישה. 

בנוסף לגדרות גם ערמות עפר וסלעים נערמים ומתוחזקים לאורך הדרך. כך הולך ומתהדק המצור.

לא נצפתה כל תנועת רכב פלסטיני בדרך, למעט עשרות רבות של רכבים/מַשטוּבּות ללא מספרי זיהוי שהוחרמו מהפלסטינים ועכשיו חיילים נוסעים בהם.  עוד אמצעי חנק על תנועה פלסטינית. מצור כולל. ראה תמונה ביציאה מא-טוואני, מול כרמל, חלק משיירת המשטובות שחייל מוביל. 

א-תוואני:

קיבל את פנינו נאסר עדרה ובהמשך הצטרף בנו באסל, פעיל בצלם (ריאיון עמו בתכנית של כריסטיאן אמנפור ב CNN על הנעשה בחברון ובדרום הרי חברון שודר אתמול). באסל הדגיש שהמיליציות של המתנחלים עושות הכל כדי להלהיט את השטח. הוא שלח לנו תמונה של מורה שהוכה עד זוב דם מראשו ביטא. לא היה לו מידע על פרטי התקרית.
הכניסה ליטא אפשרית מכיוון אחד בלבד ועדיף שאדם לא יזדקק לאמבולנס או לרכב חירום.

סוסיא:

הגענו לסוסיא. מוחמד החנה את הרכב לפני הכניסה לכפר ב״מפרץ חנייה״ מוקף סלעים שנעשה באדיבות  צה״ל. הכפר חסום בסלעים מוערמים. ואין כל אפשרות כניסה ברכב.  

הגענו למשפחת עזאם וואדחה ונכדם הפעוט אייל (על שם אייל המתנדב הבלתי נלאה, כמו שיש ילדונת ושמה מירה על שם מירה שלנו). איך מסתדרים? אל חמדוללה עונה עזאם. ״תמיד נאמר אל חמדוללה בשביל התקווה שבסופה של המנהרה תנצנץ קרן אור זעירה,״ בעברית הנפלאה והעשירה שלו. 

המשמרת היתה מאד חשובה עבורי כדי לראות במו עיניי מה שנעשה בשמנו. ובמיוחד אני נושאת את הביטוי של עזאם על קרן האור הזעירה. לא לאבד תקווה.

 

  • א-תוואני / א-טוואני

    צפה בכל הדיווחים למקום זה
    •   א-תוואני (א-טוואני) תושבי המקום הגיעו אל א-תוואני במהלך המאה ה-20 מהכפר יטא, המשמש להם עד היום. הם התיישבו בחורבות נטושות, תוך ניצול האדמות הראויות לעיבוד, כרי המרעה לרעיית צאן ושפע המערות הטבעיות למגורים. התושבים שהשתקעו במערות היו ממשפחות שלא יכלו לרכוש קרקעות להקמת בתים בכפרי האם, וכן רועי צאן שלא עמדו לרשותם די שטחים למרעה. לאחר מכן, הצטרפו אליהם לבני חמולות שהסתכסכו עם  עם משפחות אחרות ביישוב האם. חלק מהתושבים מתגוררים היום במבני בטון שנבנו מעל המערות. בתחום הכפר כמה בורות מים ובאר מים קדומה בשם עין א-תוואני. תושבי המקום נאלצים לקנות מים במיכלים ולהובילם דרך חסימות רבות ליישוב. בסיוע גורמים בינלאומיים הותקנה בכפר מערכת חשמל. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הוקם בכפר בית ספר יסודי המשרת כמה כפרים קטנים בסביבה. ב-2004 החלו חברות מחסום ווטש לבקר ולדווח מכפר המערות ח'רבת טוואני, הסובל קשות מידי מתיישבי האחזויות סמוכות, ובייחוד מחוות מעון הקיצונית שלידם. מתנחלי חוות מעון מזהמים בורות מים, מרעילים את הצאן ועוקרים עצים. הטרדה בולטת במיוחד היא של הילדים מכפרי הסביבה בדרכם לבית הספר בתוואני, עד כדי כך שנדרש ליווי צבאי לילדים כדי לחצוץ בינהם לבין הפורעים (הדבר הוסדר בעקבות יוזמה של חברות הארגון). בשנה האחרונה חסרים הליווי הנוכחות החיונית של מתנדבי חו"ל, והדבר מנוצל לרעה.  ליד טוואני יש כמה משפחות שחזרו למערות עקב ההריסות הבלתי פוסקות של המינהל האזרחי (יש איסור בנייה טוטאלי בכל שטח C). הורסים לא רק מבני מגורים ומבנים חקלאיים, אלא גם צינורות מים, מכונות, ואפילו סותמים בורות מים. תושבי טוואני הקימו ארגון של מחאה נגד הריסות ללא אלימות, אך בשנה האחרונה התנכלויות היד הקשה של הצבא ואלימות המתנחלים החריפו והיקצינו. תקרית הגנרטור בארכיז, שבעטיה בחור צעיר נותר משותק היא דוגמה אחת מני רבות - כל הגנה לגיטימית על זכויות הקניין גוררת אלימות ואף יריות מצד הצבא והמינהל האזרחי.      
      דגלי ישראל חדשים שהונחו לאורך קילומטרים על כביש 317 להוכיח מי הריבון
      Smadar Becker
      Apr-10-2026
      דגלי ישראל חדשים שהונחו לאורך קילומטרים על כביש 317 להוכיח מי הריבון
  • סוסיא

    צפה בכל הדיווחים למקום זה
    • סוסיא הפלסטינית שוכנת היום בין ההתנחלות סוסיא לבין הבסיס הצבאי . התושבים החלו להתיישב בשטחים שמחוץ לכפרים בשנות השלושים של המאה ה–19, והתגוררו במערות, אוהלים וסוכות. עד היום הם מקיימים אורח חיים מסורתי ופרנסתם מבוססת על חקלאות ורעיית צאן. עד מלחמת 1948 עיבדו החקלאים שטחים שהתפרשו עד לאזור ערד. בעקבות המלחמה איבדו חלק ניכר מאדמותיהם שנותרו מעבר לגבול, בצד הישראלי. לאחר מלחמת 1967 והכיבוש הישראלי הוקמו באזור מחנות צבאיים, הוכרזו שטחי אש ושמורות טבע, ושטח האדמות צומצם עוד יותר. ההתנחלות היהודית בסוסיא החלה ב-1979. מאז מתנהל מאבק עיקש לסלק את שרידי התושבים הפלסטיניים המסרבים לעזוב את מקום הולדתם ולעבור ליאטא הסמוכה. עם פיתוחו של אתר תיירות בח’ירבת סוסיה בסוף שנות ה-1980 (בית כנסת קדום) גורשו עשרות משפחות שגרו במערות בסביבתו. במחצית  השניה של שנות ה- 1990 התפתחה באזור צורה חדשה של התנחלות – חוות רועים של מתנחלים בודדים. תופעה זו גרמה להגברת המתח בין המתנחלים לתושבים המקוריים, הפלסטינים, והביאה להתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבי החוות כלפי הפלסטינים. במקביל נמשכו הריסות מבנים והשחתות יבול מצד גורמי הביטחון וכן מניעת מים וחשמל. בסוסיא הפלסטינית, כמו בחלק גדול של כפרי דרום הר חברון, אין מים זורמים, אך עובר בה צינור המים המספק מים להתנחלות סוסיא. הפלסטינים קונים מים יקרים שמגיעים במכליות. חשמל סולרי מסופק על ידי מערכת קולטים, שהותקנה בכספי תרומות. אך ההריסות בכפרים לא חסות על בורות מים ולא על הלוחות הסולאריים ועמודי חשמל המיועדים להעברת חשמל סולרי בין הכפרים.  עודכן אפריל 2021, ענת ט.
לתרומה