עיקרי הדברים:
העיירה דיר אל-ע'וסון מונה 11.000 נפש. שני מחסומי הגדר ליד העיירה עומדים להתאחד, כלומר המחסום הדרומי (623) ייסגר ורק הצפוני (609) יפעל. מכיוון שהגדר נבנתה ממש על הדרך החקלאית שהיתה בין שני המחסומים, לא תהיה דרך להגיע מהמחסום הצפוני אל חלקות האדמה שליד המחסום הדרומי, שם נמצאים מטעי הזיתים. הכפר מוחה והנושא נמצא בדיון עם המת"ק. שעות הפתיחה של מחסומים, 3 פעמים ביום, אינן קבועות ומשבשות את זמנם של החקלאים.

האתר (בערבית) של העיירה:  http://www.deiralghusoon.com/ar/

יצאנו עם נדים מטירה בשעה 10.00 בבוקר לכיוון מחסום התאנים (ג'וברה). המשכנו לדיר אל-ע'וסון, במטרה להגיע לשני המחסומים החקלאיים הסמוכים לה. במפה: היישוב בצד שמאל למטה.

הגענו לבלאדייה מפוארת עם רצפת שיש ומעקה עם פיתוחי עץ. התקבלנו כמשלחת מכובדת, כאילו חיכו לנו. ישבו איתנו ראש הכפר, סגנו והאחראי על יחסי חוץ. נדים דיבר ערבית עם ראש הכפר ועם האחראי על יחסי חוץ ותרגם לנו, ואילו אני הצלחתי לדבר עם הסגן בעברית.

מספר כפרים באזור מאוגדים למועצה משותפת: דיר אל-ע'סון, בלעא, בקעה אל-שרקייה(?), עת'יל. יחד הם מונים כ 65.000 תושבים. לכל אחד מהם יש בלאדייה נפרדת. בדיר אל-ע'סון – 11.000 תושבים.

מקורות הפרנסה: 20% חיים ממטעי זיתים ומגידולי חקלאות אחרים. 30% עובדים ברשות הפלסטינית ובשירותים המקומיים. 15% עובדים בישראל.

היתרים: העובדים בישראל מועסקים בבניין, בעבודות קשות. רשאים להיתרי עבודה בישראל הם רק נשואים בעלי ילדים. חקלאים שאדמותיהם נכלאו מעבר לגדר (במרחב התפר) מקבלים היתרים רק אם בידיהם אישור בעלות על האדמות. לבניהם אין היתרים כאלה. כשהם נזקקים לעזרה בעבודה הם מעסיקים בעלי היתרים, שיש להם חלקת אדמה קטנה ולכן "זכאים" לעבד אדמה נוספת. בעלי האדמות מקבלים היתרים למשך שנתיים. פועלים חקלאים מקבלים היתרים למשך זמן מוגבל, כחודשיים. (סגן ראש הכפר שמדבר עברית אומר לנו: "חבר של הרצפה מקבל אישור לשנתיים". לבסוף הבנתי: חבר של הרצפה – תרגום מילולי – בעל של אדמה…)

הפועלים שעובדים בישראל עוברים במחסום ג'וברה ("התאנים") שהוא צפוף מאוד כיוון שבאים אליו מכל הערים הגדולות: שכם, ג'נין, ועוד- כ 50.000 פועלים. מחכים שם כשעתיים עד שעוברים לצד הישראלי. גברים מעל גיל 55 יכולים לעבור חופשי לישראל ללא אישורים, אבל לא לחלקת האדמה שלהם. כדי להגיע אליה דרוש היתר, כנאמר לעיל. או שאפשר לעבור לישראל וממנה אל האדמה במרחב התפר… אבל לא ברכב. נשים – מגיל 50 יכולות לעבור לישראל ללא אישורים.

האדמות: 2500 דונם נלקחו מהכפר. רוחב הגדר הוא כ 100 מ' וכל השטח הזה היה מכוסה עצי זית, שנעקרו.

מחסומי גדר: יש שניים, שדרכם אמורים החקלאים להגיע לאדמותיהם: האחד בצפון (609) דרכו עוברים לשטחי חקלאות לא גדולים של פירות וירקות; השני בדרום (623, בצילום למעלה) דרכו עוברים לשטחים גדולים מאוד עליהם נמצאים מטעי הזיתים.  

שעות הפתיחה אינן קבועות, בערך. בבוקר – מ 7 עד 8, מ 11 עד 12, ואחר הצהרים – מ 4 עד 5. החיילים אינם פועלים לפי השעות הללו. אותו ג'יפ משרת את שני המחסומים ואף פעם לא מגיע במועד.

ראש הכפר קיבל הודעה מהמת"ק שבקרוב יסגרו את המחסום הדרומי וישאירו רק את הצפוני. זה אומר שלא תהיה להם דרך להגיע למטעי הזיתים, כי על הדרך החקלאית שהייתה בין שני המחסומים בנויה הגדר… הם מוחים נגד החלטה זו בכל תוקף. כרגע הסכימו לאפשר להם להשתמש בשני המחסומים עד לסוף עונת המסיק. אח"כ ידונו בכך מחדש.

מים: בכפר יש שתי בארות שנחפרו עוד לפני הכיבוש, לכן הם אינם תלויים בחברת "מקורות". כמות המים מספיקה להם.

בתי ספר: בכפר 6 בתי ספר ובהם לומדים בנפרד בנות ובנים. בבתי הספר לבנים מלמדים מורים ובבתי הספר לבנות – מורות. בתי הספר נחלקים: 2 יסודיים מ א' ועד ה' (בהם מלמדות מורות גם את הבנים).  2 מכיתה ה' עד ח'. 2 עד בגרות. בכפר השכן – אל מסקופה – יש בית ספר מעורב מכיתה א' עד ו'. בכל כיתה יש כ 40 – 45 ילדים.

ההיסטוריה של העיירה:
מספרים שהמקום היה עיר הבירה של השומרונים, לפני 3000 שנה. סלאם פיאד שהיה ראש הממשלה גר בכפר הזה. ועוד אנשים בעמדות חשובות – מקורם מכאן.

האחראי על יחסי חוץ הדריך ונסע איתנו לשני המחסומים. בסוף הסיור הזמין אותנו לבית בד, שם כיבדו אותנו בשמן זית ירוק – חדש , בזעתר ובפיתה. 

חזרנו עייפות אך מרוצות.