ECOME   זו קומונה אקולוגית של יהודים-פלסטינים ובינלאומיים, הנמצאת ליד צומת אלמוג בבקעת הירדן. האנשים חיים שם באוהל והשהות זמנית, בעיקר בחורף, היום הם עזבו את המקום). הסיור התחיל ביריחו בהנחייתו של אוסמה וכלל הסברים על מחנות הפליטים עקבת ג’אבר, עין אל סולטאן וא-נועיימה, שהתרוקנו כמעט כליל מיושביהם ב-1967 כשיצאו לירדן לפליטות שנייה.                                                                                                                                           
יריחו עיר שקטה, לבנה ונעימה. מטופחת, נקיה ומרווחת. רוב תושבי חיים מחקלאות, בהיותה עתירת מים ואדמתה פוריה. נסיונות לטפח אותה כעיר תיירות (קזינו, תיירות צלבנית, וכו’) נכשלים שוב ושוב לנוכח המציאות הפוליטית האלימה, שמבריחה תיירים מהעיר ומהאזור. תושבים רבים מירושלים קונים בה אדמה משום שבירושלים נאסר עליהם לבנות, ובונים בה את ביתם.

מקורה של משפחתו של אוסמה בסילוואן אך הם החזיקו בית ביריחו, ששימש אותם בימי החורף הקרים. מפחד פן ביתם ילקח מהם אם לא יפגינו נוכחות שלח סבו את אביו של אוסמה לאייש את הבית ביריחו, וכאשר נרשמו תושבי ירושלים ככאלה, הוא לא נרשם ומאוחר יותר לא יכול היה לחזור לגור בירושלים. אך הם רואים עצמם כירושלמים.

עברנו לחלקה המזרחי של העיר , לכפר דיוק, שהוא, בניגוד ליריחו שטח C, בשליטת ישראל. ובניגוד ליריחו , על בתיה היפים, פה אנו מוצאים עיי חורבות, כאשר הבתים נהרסו בזה אחר זה כל כמה חודשים, כנהוג בשטחי C.

לבקשת המארגנים הסיור התמקד בהיבטים אקולוגיים, אך כל דבר שמתרחש בבקעת הירדן או בשטחים הכבושים בכלל, הוא פוליטי. אחד ממוקדי הסיור היה השתלטות ישראל על המים ומניעת המים מהמקומיים:  השאיבה המוגברת של מקורות אך ורק למען המתנחלים ומולה ייבוש מקורות המים הפלסטינים. ביקרנו במעיין א-נועימה ביריחו, במעיין אל עוג’ה (שכבר עכשיו, במאי, הוא כמעט יבש בגלל 4 משאבות המים של ישראל) מצפון ליריחו, ובמאגר תרצה ליד התנחלות יפית – מערכת של 3 סכרים מדורגים המפנים את כל מי ההצפה, מי השטפונות והגשמים של נחל פרעה (תרצה) השופע למאגר מים ענק המספק מים להתנחלויות בקעת הירדן, ומונעים מהמים להגיע לאגן הירדן, ובהמשך לים המלח. כך מייבשים את ים המלח ויוצרים את תופעת הבולענים .

ביקרנו בברדלה בצפון הבקעה כדי לראות איך הדברים קורים: בשטח B בלב ליבו של כפר פלסטיני ישנן משאבות ענק של מקורות, ולידו משאבות פלסטיניות נטושות, עקב האיסור החל עליהן לשאוב לעומק העולה על 150 מטר.

נפגשנו עם פלסטיני שלקח אותנו לאדמות בבעלות הווקף, שהפלסטינים מנסים לעבד בשעה שמתנחלים מהסביבה (נערן ,נתיב הגדוד) מונעים זאת מהם בכוח, בחסות הצבא, למרות שלבעלי הקרקע יש צו של בית המשפט הישראלי שהאדמה שייכת להם כחוק. למסיירים היה קשה מאוד עם זה. הם הרי יודעים שהמתנחלים בבקעה הם שמאלנים, אנשי תנועת העבודה, בני קיבוצים, דהיינו, “משלנו”, אז איך זה יכול להיות שהם מונעים מבעלי הקרקע לעבד את אדמותיהם? הם שאלו שוב ושוב אם אנחנו בטוחים שמי שמונע מהפלסטינים לשתול הם לא מתנחלים מקומיים אלא מתנחלים קיצונים יותר מהשומרון.. ללמדך שגם ה”שמאל” כשהוא רוצה לגזול אדמות משיל מעליו את שמאליותו המדומה ונהיה כאחד מנערי הגבעות בשומרון.

דיברנו על שטחי אש, על שמורות הטבע שבלב שטחי האש, על ניתוק הבקעה ממרכז הגדה, על אדמות הפלסטינים בשטח המפורז שניתנו למתנחלים, ועל הריסות הבתים. התארחנו לארוחת צהריים אצל משפחת בשארת במקחול מתחת לעץ הבודד (כל נטיעה נעקרת על ידי הצבא).

המסיירים התקשו לעכל את המציאות ושוב ושוב הציעו (לישראל) הצעות לפתרון בעיות המים והבתים הפלסטינים, בעוד אני ואוסמה חוזרים על ההסבר החשוב מכל – שישראל לא מעוניינת למצוא פתרון לבעיות של הפלסטינים, כי הגירוש הוא מתוכנן והעצמתן של כל הבעיות שדיברנו עליהם היא אחת הדרכים לזרזו.

היה יום חם במיוחד ועלי לציין שהאורחים עמדו בגבורה בחום הנורא. החום תרם דווקא להבנה של איך חיים תושבי הבקעה, ועוד ללא מים. בתום הסיור אמרו לי כמה אנשים “אנחנו מעורים מאוד במתרחש בשטחים, אבל את המציאות בבקעת הירדן לא העלינו בדעתנו.” הם שיערו שיש איזה דו קיום סביר, משום שהמתנחלים בבקעה הם בני קיבוצים. הדברים שראו ושמעו היו הפתעה גמורה עבורם.

לדעתי הסיור היה, למרות החום, מוצלח, אם כי עמוס  באינפורמציה. אנשים שנחשפים למציאות זו לראשונה לא מסוגלים לקלוט כל כך הרבה, אך מצד שני תחושתי היא שיש עוד המון מה להראות ולספר להם….שיתוף הפעולה שלי עם אוסמה היה מעולה ותרם רבות.

ארוחת הצהריים (בתשלום) במקחול הייתה מאוד מאוד מוצלחת, תושבי מקחול המקסימים נכנסו לאנשים ללב וסיפור ההריסה של כפרם לפני שנתיים, והתיאור של אבו ח’לף בן ה-78 של חייו במקום, לפני ואחרי  67′ והישיבה ביחד עשו המון למען ההזדהות של האורחים עם הקשיים שהם נחלתם של קהילות הרועים בבקעת הירדן.