קלנדיה, יום א’ 11.10.09, אחה”צ
"נגמר הגל הזה" – השיב בעל המכולת במחנה הפליטים לשאלה מה צפוי לנו היום
והסביר שהאירועים הם כמו גלים: עולה ויורד. ככה היה בעבר ויהיו גם בעתיד.
הגל עבר. האוויר נשאר עומד דחוס מפויח ומכביד על הנשימה. גם האווירה דחוסה ונפיצה: על הגבעה ליד החומה התגודדה חבורת נערים מחכים לאות. מנגד רכבי מג"ב על אנשיהם החמושים שלראשם קסדות לחימה והם דרוכים ונכונים להשיב מלחמה.
סימני הבערה שכבתה ניכרים באדמה החרוכה, בשיירים מפויחים, בסימני תבערה על הפילבוקסים ובעיקר בעיניו ובעגלתו של וואג'י, מיודענו מוכר הקפה. ביום חמישי, תרמילי רימוני גז מדמיע פגעו בקיר המחסום, הותזו משם אל עגלת הקפה ונפצו את שמשותיה. וואג'י, שהגז חדר לכל נקבי פניו, חשש שהוא מתעוור, מיהר לברזיה לשטוף את פניו ובכך הרע את הפגיעה: "פעם ראשונה שלא באתי לעבודה הייתה בשבת. הלכתי לרופא" אמר. עיניו עדיין אדומות ונפוחות וחיוכו התמידי שובה הלב נמחק מפניו.
התעניינו בבנייה המואצת בצדו המערבי של מחסום הרכבים. בעבר סיפרו על תוספת שני מסלולים לאוטובוסים שנועדו להקל על תנועת הרכבים. והנה, נולדה גם קרוסלה ומבנה וגג מעליו – והמחסום כמעט ומכפיל את עצמו.
נהג פלסטיני הסביר שכשיגמרו את הבנייה, נוסעי אוטובוסים בעלי תעודות זהות כחולות יגיעו אל תוך המחסום (זה החדש), שם ירדו להרף עין מהאוטובוס, יעברו בידוק וישובו אל הרכב. תהינו בצורך במבנה נוסף. גם הקיים גדול מנפח הנדרשים לו והתורים הארוכים מתורצים בפי הצבא במחסור בכוח אדם ולא במתקנים העומדים מרבית שעות היום בשיממונם. על כך השיב האיש:"כל פעם בונים ואח"כ מפרקים. כשיפרקו את הכול, סימן ששלום".
כשהחשיך הגיע אמבולנס מכוון רמאלה, חנה על הכיכר והמתין.
בתוך איזור הבידוק, מול החלון הסטרילי, אשה אוחזת בבנה ניסתה להסביר לחיילת שהילד חולה וזקוק בבהילות לאשפוז. החיילת, לאחר שהעיפה מבט בניירות צעקה עליה :"אבל אין לך תסריח! את לא יכלה לעבור! ה ח ו צ ה!" (כמו תפסה פושעת נמלטת). האשה פרצה בבכי כשהיא צועקת בערבית ובעברית: "את רוצה שהוא ימות? אני לא רוצה שהוא ימות… אני לא רוצה שהוא ימות…" זה היה כבר יותר מדי לחיילת: "אוסקוט! אל תצעקי עלי! הוא לא נראה לי חולה! איזו מין אמא את? היית צריכה לחדש את התסריח…. בי בי…."
האשה, ממררת בבכי, יצאה בריצה ונעלמה באפלה עם בנה.
כשעמדתי מול החיילת, ראיתי שוטר עומד מעליה ומלטף בעדנה את שערה. עיני הפלסטינים לא נחשבו כנראה בעיניו לעיני אדם. ממבטי שלי נרתע וצעד לאחור. ציינתי באזני החיילת שתעדנו כל מילה מדבריה. "מה כבר אמרתי?" – שאלה, השבתי שהיא איננה רופאה המוסמכת לקבוע את מצב הילד.
כשהתרחקתי אל הקרוסלה, לוותה אותי בצעקה:"אני רק מקווה שפעם ימצאו את הגופה שלך חתוכה". תיעדתי גם את זה.
כשהגענו לאחר העיכובים שגרמם הבידוק והדיאלוגים הנ"ל לצדו ה"יהודי" של המחסום, כבר היה במקום אמבולנס הסהר האדום ממזרח ירושלים. מקבילו מהשטחים, למרות שהגיע לפני זמן, טרם הורשה להיכנס.
התיאומים היו בסדר. כמוהם ניירות החולה ומלווהו. הפירוש: יש אישור מהשב"כ.
כשניתן האות לאמבולנס מהשטחים להתקדם את כמה עשרות המטרים אל המחסום, אנשיו תעודותיהם ותכולתו נבדקו שוב. רק אז בוצע הנוהל – גבר בן 30, חולה במחלת ריאות קשה שקיבל טיפול ראשוני במרפאה בשטחים לייצוב מצבו, הועבר לאמבולנס שייקחהו לביה"ח מוקאסד, בשיטת גב-אל-גב, במקום ציבורי וחשוף לעין כל, כשחייל ושני אנשי אבטחה אזרחיים על רוביהם מפקחים על ההליך.
לא לאתר:
צילמתי אחרי קבלת אישור.
אנשי האמבולנס אמרו שחשוב להם מאד שנתעד ונפרסם ברבים את סיפורי האמבולנסים ואת העוולות הנגרמות לחולים בדרכם לטיפול ואשפוז.
הם ביקשו וקיבלו את כתובת האתר.
7.00 – במחסום חיזמה – ילד פלסטיני כבן 10 נפנף בניירות מול חיילת. רצה לעבור את המחסום. איש אבטחה מיהר לקראתו וצעק (במבטא רוסי כבד) :"בן שרמוטה קטן, תעוף מפה!"
ליד מחסום עטרות (צילום נורית י')
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanApr-26-2026קלנדיה. דברים שרואים בדרך
-