קלנדיה, יום א’ 25.7.10, אחה”צ
השכונות הגובלות מצפון למחסום קלנדיה נמצאות בשטח שיפוט 
עיריית ירושלים. לרבים מדייריהן תעודות תושב – "תעודות כחולות". אנשים אלו משלמים את מיסי העירייה בקפידה, פן יבולע להם ותישלל תושבותם שהיא ערובה לחופש התנועה. עיריית ירושלים אינה מקיימת את מחויבותה לתושביה, לגרים בשטח שניתן להגדירו כ: "No man's land" ואינה מספקת להם שירותים אלמנטאריים. לפיכך, נאלצים הם לאלתר דרכים לפינוי אשפה בטרם יהפכו המצבורים למטרד תברואתי מסוכן. וביום חם זה, לאוויר שבשגרה דחוס מאבק ומגזי הפליטה של אחורי המכוניות, נוספה סמיכותו החונקת של עשן שחור שעלה ממיכל לפינוי אשפה שאש הובערה בו. קבלת פנים שאין ראויה ממנה למגיעים למחסום קלנדיה, ל"מעבר הגבול", ומצטרפת לכך שאדם יאלץ לצמצם את מימדי גופו כדי לעבור בפתח הצר שנשאר בגדר המקיפה את המתחם לשם סגירתו בימי חודש הרמדאן.
לא צעקות החיילת הצפונה מאחורי חלונות הבידוק שהן שיגרת המחסום משכו את תשומת הלב, אלא חוסר תנועה מוחלט שהעיד שהמעבר נסגר:
בתוך מתחם הבידוק נכלאו שתי נשים נושאות תיקים ושני ילדים בחברתן. החיילת פקדה על הצעירה מהשתיים להיכנס לחדר הפנימי. משלא הבינה האישה את שצוו עליה והמשיכה להלך חסרת אונים בין שתי הקרוסלות הנעולות, צעקה החיילת:"תכנסי לדלת האחמר (האדומה)…" אבל "הדלת האחמר" אינה ניתנת לפתיחה מבחוץ. מקולקלת. רק שאול השוטר שהגיע אחרי דקות ספורות פתח אותה מצדה הפנימי והכניס את האישה.
האשה השנייה ועמה הילדים המתינו בחוץ. הקרוסלות נשארו נעולות ותור האנשים התארך. אז הבינו הממתינים שעדיף לעבור למסלול המקביל. שגם אם יאלצו להיות אחרונים בתור חדש, יחצו את המחסום לפני שיפתח בפניהם המעבר בנתיב בו הם ראשונים. לאט לאט, אחד אחד, פרשו והלכו למסלול מקביל. אנחנו שנשארנו, הגענו לראשית התור. צמודות לגדרות המתכת, מביטות מבעד לסורגים בילדה הדאוגה (כבת 8) חמורת הסבר, ששתי צמות דקות עטורות סיכות צבעוניות יורדות על כתפייה ובאחיה הצעיר ממנה רק במעט הצמוד אליה. האישה שנותרה במחיצתם ניסתה להסביר דבר מה לחיילת תוך שהצמידה ניירות ותעודות אל שמשת החלון לחיזוק טענתה, אך החיילת כעסה וצעקה:"לפחות אל תשקרי לי, אני לא מטומטמת, אל תשקרי לי…"
לאחר 15 דקות נפתחה שוב "הדלת האחמר" והאישה האחרת נבלעה דרכה. כחמש דקות נותרו שני הילדים כלואים לבדם. אז שוב נפתחה הדלת וגם הם נעלמו מאחוריה. כשעשינו את דרכנו לצדו האחר של המחסום, ראינו שקית ניילון שחורה ובה קופסת פלסטיק עמוסת תאנים, אותה נשאה הילדה, השקית הייתה מונחת, עזובה על הרצפה, עדות מיותמת לבעליה. לא הבנו את פשר ה'פשע' שנעשה. קיווינו לפגוש את החבורה הקטנה הזאת בצדו ה"יהודי" של המחסום. המתנו להן זמן לא קצר אך לא שבנו לפגוש בהם.
בשולי הדברים: במציאות שלכל משפחה בחברה הפלסטינית אח או רע באחד מבתי הכלא הישראליים, עובדת היותו של אדם אסיר אינה מהווה אות קין אלא משמשת גאווה וסימן השתייכות לקולקטיב ההתנגדות.
עם כניסתנו לסככת ההמתנה שלפני המחסום זכינו לקבלת פנים שאיננו מורגלות בה:
"המשטרה לקחה אתכן לפני שבוע!" -הצהיר במאור פנים הראשון שראה אותנו – ותיק במקום שעד כה, מעולם לא החליף עמנו דברים.
-"מאיפה אתה יודע?"
-"כולם פה יודעים!" אמר האיש (כולם אמנם ידעו…) והמשיך: "זה בגלל שצילמתן את הבחור שקיבל מכות. אתן יותר טובות מאבו-מאזן שלא אכפת לו מהאנשים…"
גם ההסבר שלא בדיוק היינו אסירות, שהוחזקנו בחדר ממוזג וששוחררנו לאחר פחות משעה, לא סדק את גאותם של האנשים בנו, כמו היינו שותפות לגורלם.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanApr-12-2026קלנדיה. עבדאללה ליד דוכן הפירות שלו
-