12.00 – 17.00

נבי סמואל, מחסום רמות, בית אכסא, הר שמואל, גבעת זאב, קלנדיה

בכניסה לכפר נבי סמואל היו הרבה יותר רכבים של יהודים חרדים, מהצפוי אחרי תום החגים. בן אחיו של בעל המכולת העמיד דוכן עם כמה ארגזים של פירות וירקות טריים למכירה לאורחים. המשכנו אל המכולת ושמענו סיפורים עוד יותר גרועים מבעבר על החיים בכפר הקטן והעלוב הזה. אחיו של בעל המכולת בדיוק חזר ממסיק זיתים באדמותיו שמהעבר השני של החומה. כשיצא בבוקר לעבודה נתנו לו החיילים לעבור דרך מחסום גבעת זאב, אבל אחה”צ נאמר לו שעליו לעבור דרך קלנדיה, דבר הכרוך בהוצאות מרובות ואינן תואמות את היבול הדל שיש לו השנה. הוא ביטא זעם על כי אינו יכול להגיע בקלות לעצי הזית שלו עצמו. תושב נוסף מהכפר ניגש בכדי להתלונן על קבלן החייב לו אלפים רבים של שקלים על עבודות שהיצע למענו, ומסרב לשלם לו. אומנם יש לו ניסיון רע מקודם מהקבלן הזה אבל הוא האמין שהלה השתנה ושישלם לו תמורת העבודה הענקית שעשה עבורו. אין לו תקוה שהמערכת תבוא לעזרתו – “הם” רק רוצים שנסתלק מכאן. אנחנו חושבות לפנות בעניינים אלה ל-“יש דין”. ברגע זה הגיע טלפון מהאחיין העומד ליד דוכן הפירות והירקות שבכניסה לכפר, מסתבר שמיכה מהמנהל האזרחי דורש שהארגזים יפונו עד למחר בבוקר, אחרת כל הסחורה תושמד. הדוכן עומד על אדמתו של בעל המכולת, בעוד שמולו עומד דוכן (כמעט חנות) של יהודים חרדים המוכרים חפצי קודש ושאר מזכרות ללא כל הפרעה מצד הרשויות. אנטנה ענקית שהוקמה על גג האתר של נבי סמואל מפחידה את התושבים. הם טוענים ששלושה אנשים כבני שלושים מתו מסרטן לאחרונה. הם גם מצביעים על עצי תאנה שבעבר נתנו פירות מעולים ועכשיו הם נראים חולים, כעדות לכך שהקרינה מהאנטנות יכולה לגרום למחלות. הפחד גדול מאד והם דורשים שהרשויות ידאגו לסילוק האנטנה (על אלו רשויות מדובר?). הזנחת המקום נראית לעין כל, בין השאר גם בביוב פתוח הזורם בין הבתים. כאשר התושבים ניסו לכוון את הביוב לצנרת מתאימה, זו נהרסה מיד על ידי המנהל האזרחי. שוב נוצר הרושם הברור שכל מה שהמדינה רוצה הוא לסלק התושבים אל מעבר לחומת ההפרדה ולשמר את הקרקע. לדבריהם מחסום חדש שהוקם בבית אכסא גורם להם אי נוחות רבה.

נסענו לבית אכסא בכדי לראות את המחסום והתברר שהוא נמצא בקצה המרוחק של הכפר, קרוב לבידו. חשבנו להגיע אליו דרך הר שמואל, כפי שעשינו בעבר, אבל התברר שהדרך חסומה בשער נעול ובגדר גבוהה, במקום בו היו כמה סלעים קודם. נחזור וננסה להגיע למחסום הזה בביקורנו הבא.

בניית החומה לאורך הכביש לגבעת זאב, כמעט שנסתיימה, יש גם גדרות תיל ודרך ביטחון לאורכה. במחסום גבעת זאב לא נראו אנשים בשעה זו והמעבר למכוניות עדיין אינו פועל.

המשכנו לקלנדיה דרך מחסום עטרות בו לא עצרו אף מכונית. לעומת זאת היה תור ארוך של מכוניות בדרך צפונה והכניסה למעגל התנועה ליד א-ראם הייתה כמעט בלתי אפשרית. חנינו וניסינו לברר מה גורם לתור הארוך. הסתבר שאכן לא הייתה בדיקה של מכוניות אך הנהגים הקפידו על שמירת מרחק הביטחון בין מכונית אחת למשניה. 

בצד המערבי של מחסום המכוניות מתבצעת בנייה מסיבית; מעבר מקורה להולכי רגל ומעבר נוסף למכוניות בדרכן לירושלים. שאלנו את אחד העובדים מה נבנה כאן והוא הסביר כי אלה מעברים המיועדים לבעלי תעודות זהות כחולות  (מעבר אפרטהייד לפלשתינאים בעלי זכויות המפריד לעיתים גם בין בעלים לנשותיהם). העובד עמו דיברנו הוא תושב שכם ומועסק על ידי הקבלן בראשי. לדבריו (בחיוך רחב) מובטחת לו עבודה לפחות לעשר השנים הבאות.

בכניסת הולכי הרגל למחסום קלנדיה עדיין לא הותקנו המכונות הקוראות את כף היד. בדרכנו חזרה דרך השרוולים, נשמעו צעקות רמות של החיילת בחלון שדרשה מכל אחד להניח את חפציו על המגש המיועד לכך. הבעיה היא כי יש רק מגש אחד שיש להעבירו בכל פעם מצד אחד של מכונת השיקוף לשני. עניין זה כמובן מעכב את התורים, גורם לרעש מיותר (הצעקות) ובודאי שאינו תורם לביטחון. כששאלנו את החיילת מדוע יש רק מגש אחד ענתה שאין תקציב ליותר….  איש שפגשנו בדרך ביקש שנבוא לראות מה קורה המחסום בשעות הבוקר. לדבריו באותו בוקר ארך המעבר שלו למעלה משעה. צעירים טיפסו כמו קופים מעבר לגדר בכדי לעמוד בראש התור ולהגיע לעבודה בזמן.

העומס במעגל התנועה נעלם כשחזרנו, לעומת זאת במחסום עטרות היה תור ארוך מאד, שהגיע עד הצומת של הכביש לירושלים.