אם היינו רואות את תפקידנו בדוח על התנהלות המחסומים בלבד, אפשר היה לסכם את המשמרת כך:

היה זה יום בו המחסומים "תיקתקו", מורשי המעבר עברו ואותם שאינם מורשי מעבר כנראה שלא ניסו את מזלם בשעות בהן היינו אנחנו במקום.

אך המציאות היתה צֶבֶר של צער פרטני.

יש פער גדול בין מראית העין של מחסום מתפקד ללא תורים והתקפות של גסות רוח, לבין המציאות המתנהלת בתעלות התת-קרקעיות של הכיבוש.
 כמו קרחון, אומרת רוני ה', שניתן לראות מבחוץ רק עשירית מגודלו ונפחו, כך גם עוללות הכיבוש.

 איזה חלק ממנו גלוי לעיננו? השליטה וההתעמרות בחיי האנשים נמשכת 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה. כמה מתוך זה אנחנו שם? באותה נקודה קטנה של מציאות או במפגש אקראי ובודד?

שלושה מקרים מהפזל הזה, המרכיב את המתרחש בצד האחר, הסמוי מן העין:

1.
אדם מבוגר תושב רצועת עזה, שהשתחרר ביום הקודם מטיפול רפואי בבי"ח ברמאללה, הגיע בבוקר מלווה בבנו, שניהם עמוסים בתיקים כבדים וחבילות, לבקש אישור לשוב לביתם. השניים המתינו לתורם  במת"ק קלנדיה. כשהגיעו לאשנב נאמר להם שיש להגיש את הבקשה למת"ק הפלסטיני באר-רם. מיהרו על מיטלטליהם, למרות חולשת האב, למת"ק אר-רם. באר-רם קיבלו תשובה שלא כאן מקבלים את התסריח הדרוש. מיהרו האב ובנו לשוב למת"ק קלנדיה, הקרוסלות המובילות למשרדים היו נעולות בפניהם במשך 15 דקות עד שהגענו אנחנו ובטלפונים ובשתדלנות התאפשרה כניסתם. שוב עמדו בתור, שוב עמדו כנועים ומקווים שיוכלו לחזור הביתה. בשעה 3.50 (המשרדים נסגרים ב-4.00), יצאו מהמשרדים אחרי שקיבלו תשובה שהאישור יינתן להם רק במת"ק רמאללה. אספו את שלל החבילות ומיהרו לרמאללה. לא החלפנו איתם מספרי טלפון מפני שהיה בלתי אפשרי לתקשר איתם. אולי היה זה הדיאלקט בו דיברו, גם לפלסטינים שהתאמצו לתרגם לנו את דבריהם היה קשה להבין.
 – בעידן של מחשבים, אינטרנט ותקשורת מתקדמת, מדוע יש לטרטר אנשים ממשרד למשרד אל מקומות הרחוקים זה מזה? מדוע לא ניתן להנפיק אישורי מעבר אלמנטריים כל כך בלחיצה אחת על כפתור המחשב? שהרי כל המידע לגבי כל פלסטיני מצוי בכל מאגר מידע.

2.
את סולימאן, תושב אר-רם, אדם בשנות ארבעים לחייו פגשנו לפני משרדי המת"ק בקלנדיה. בתו הסובלת מסרטן העצמות אושפזה ביום חמישי בהדסה עין כרם. בו ביום הגיע האב לבקש אישור מעבר על מנת שיוכל לשבת ליד מיטת בתו. האישור לא ניתן לו באותו היום והוא התבקש לחזור אחרי השבת. כל סוף השבוע שכבה הבת לבדה בבית החולים. איש ממשפחתה לא היה שם לסעוד אותה, בנוסף לכאב ולבדידות גם אינה מבינה עברית.
סולימאן עמד לפני הקרוסלות המובילות למשרדי המת"ק כשהוא אוחז בידיו את הקביים של בתו, איש עצוב ודואג. למרות שהאור מעל השערים היה ירוק הוא היסס להיכנס, מפחד פן התשובה תהיה שלילית. זרזנו אותו להיכנס פן יאחר את שעת נעילת המשרד. השארנו בידיו את מספר הטלפון שלנו והבטחנו לעשות כל שניתן אם יסורב.
סולימאן לא התקשר ואותו לא ניתן להשיג במשך כל היום. יש לקוות שהוא יושב ליד מיטת הבת.

3.

את ע., נער בן 14 מהכפר רפאת, שאביו קנה לו רכב דמוי אופנוע נמוך ברמאללה בסכום של אלף שקלים, תפסו חיילי הנדסה בעת שסיירו בכפר כשהוא רכוב על כלי רכבו. הם אילצו אותו להתלוות אליהם כשהם נוסעים לצידו בהאמר דרך מסלול שדה התעופה עטרות ישירות אל מחסום קלנדיה.

כשעמדתי במחסום הרכבים בקלנדיה ראיתי את שני הרכבים מתקרבים. המראה משך את תשומת לבי ולא הבנתי משמעותו של דבר. רק בערב, כשפגשנו את בן דודו של ע. שהתלונן שע. נעצר והוריו אינם  יודעים מה עלה בגורלו, הצלחתי לקשר בין המראה לתלונת בן הדוד.

"הוא בכה כשלקחו אותו", אמר לי בן הדוד, אמרתי לו שזה צפוי שמי שנלקח ע"י המשטרה יבכה. "לא", אמר בן הדוד, "זה בגלל שהוא קטן, אני כבר לא בוכה, אני כבר רגיל"…
אחרי טלפונים רבים איתרנו את ע. במשטרת שועפתא לשם נלקח לחקירה. מאוחר יותר הועבר בניידת למגרש הרוסים. אלא שבמגרש הרוסים לא ידעו להחליט לאיזו מחלקה להביא אותו בגלל גילו הצעיר, כך אמרה מלי השוטרת בשועפאת, עד שיוחלט, הוסיפה מלי, ישב ע. בניידת. כנראה שבסופו של דבר נפלה החלטה והילד עשה את הלילה במעצר.
היום, יום שני, נלקח ע. לבית המשפט לנוער. ביקשתי את עזרתה של חוה הלוי והיא ונורה אורלוב מיהרו לבית המשפט, אך הדלתות היו נעולות בפניהן.
שוחחתי עם בן הדוד שסיפר שהאב העמיד לע. עו"ד ושילם לו 1500 דולר. לכך יש להוסיף 3.000 ₪ דמי שחרור בערבות. המשפט יתקיים בעתיד. על השאלה מה מהות האשמה לא ידע בן הדוד (שהוא היחיד מבני המשפחה הדובר עברית) להשיב.