קלנדיה, יום ו’ 26.8.11, בוקר
11:30 הגענו למחסום קלנדיה. אנחנו מאזור תל אביב ולא מכירות את המחסום היטב. אנחנו 
טועות ובמקום לעבור אל דרך המעבר השמאלי, שלא משמש היום פלסטינים אלא רק אנשי ביטחון ולכן הוא דו כיווני, אנחנו נכנסות דרך אחד משלושת המעברים הפעילים. אנחנו נמצאות עכשיו במכלאה, פשוטו כמשמעו. לכאן מגיעים פלסטינים שעברו את הבידוק הראשוני במגרש החניה שבחוץ, שם נבדק היתר המעבר, ואחרי שחיכו בשלושה תורים צרים וצפופים. מהמכלאה הם ימשיכו לבידוק השני – התיקים ותעודת הזהות. המעבר כאן בכיוון אחד בלבד. כמה רגעים חולפים, אנחנו מנסות לתקשר עם החייל שיושב בתוך תא ממוגן: מסבות את תשומת ליבו לילד שמבקש ללכת לשירותים וגם שואלות איך נצא מפה. לא קל לדבר איתו דרך קיר הבטון מאחוריו הוא יושב אבל למזלנו הוא כבר מיומן בקריאת שפתיים. איתנו הוא מדבר עם רמקול. פרט לו אין אף נציג של המחסום שאפשר להחליף איתו מילה. החייל אומר שבכל מקרה אין כאן שירותים ומציע לסובב לרגע את הקרוסלות לכיוון שלנו כדי שנוכל לצאת. אבל המעברים צרים מאוד, מתאימים בדיוק לאדם אחד . למה אי אפשר היה להוסיף כאן עוד שני סנטימטר, רק כדי שהעומד בתור יוכל לנשום? אבל מובן שאי אפשר.
אנחנו מצטרפות לתורים בדרכנו החוצה מהמכלאה. שתינו חשות עצבנות. מין תחושת של לחץ וחרדה שמשרה הארכיטקטורה הייחודית של המקום הזה: הגדרות הגבוהות שיוצרות תורים צרים מאוד, הקרסולות שנעות רק בכיוון אחד, המנעולים. האזור סגור ומסוגר. בתור אנחנו שומעות מהממתינים על הבוקר הארוך שכבר מאחוריהם ועל החשש שבסופו של דבר על אף המאמץ ולמרות שהצליחו לעבור יפסידו את התפילה.
12:15 הגענו אל תור הגברים במגרש החניה. רוב הגברים כבר עברו. בשעה זו הסיכוי להגיע לעיר העתיקה לתפילה כבר אינו גדול והאוטובוסים הממתינים מהצד השני של המחסום יצאו. מעטים עוברים, כמה מוחזרים לאחור כי הם לא בגיל המתאים (נשים מעל 40 גברים מעל 45). נוספה סככה ונוסף מעין מאוורר שמתיז סביבו טיפות מים צוננים. שני אלו מקלים מאוד. זה שיפור משמעותי ביחס לחום הנורא שזכור לי בשנים קודמות.
12:50 עברנו לתור הנשים. כמה נשים עוד מנסות לעבור את המחסום, רוב הקהל מחכה
לתפילה שתערך כאן, כלומר במגרש החניה המלוכלך. כמה עשרות אנשים מסתדרים, גברים ונשים בנפרד, שטיחוני תפילה לרגליהם. אחרי התפילה מתחילה הפגנה של קבוצת 'מהפכת הזית', שמבקשת להשמיע את קולם של הפלסטינים לקראת ההצבעה באו"ם בספטמבר (שלוחות מכאן איחולי הצלחה). הם מצוידים בדגלי הלאום ובדגל סגול ועליו סמל התנועה החדשה. הם עומדים קרוב מאוד לחיילים, רק בטונדות בינהם. מה הם צועקים? בדרך חזרה לתל אביב נורה מספרת לי שכשהיתה ילדה צעקה בהפגנות "מדינה עברית עליה חופשית". הם קוראים גרסאות משלהם לקריאה זו בדיוק, בין הקריאות ששמעתי היתה למשל 'ירושלים, חופש, פלסטין חופשית', הדגלים שלהם ממש על פני החיילים. החיילים מוגנים מאחורי אפוד מלא, קסדות, כלי נשק. המפגינים חשופים. זה נמשך כחצי שעה. ברור לגמרי שזה יגמר ברימון גז, למרות שלרגע, כשהמפגינים הודיעו במגפון שהם מתכוונים להתפזר בקרוב בעצמם, נדמה שאולי לא. ובכל זאת – כמות עצומה של גז נורית לבסוף אל הקהל. היא עצומה מפני שגם אם לא נורתה לעברנו, הצריבה בעיניים ובאף חריפה מאוד. אני רואה נשים מתכופפות, מכסות את פניהן במטפחות. גם אנחנו רצות משם. כשאנחנו רחוקות אנחנו עדיין שומעות את ירי רימוני הגז אל הקהל. כמה חיילים שנמלטו גם הם מעננת הגז עוזרים זה לזה להתגבר על הכאב וגם לועגים לעצמם על קרביות לקויה – 'איזה מין חיילים אנחנו, כולה גז' וגם 'פעם אחרונה, עוד יומיים משתחררים'. אפילו לא צל של מחשבה על מה שהיה מנת חלקם של מי שעליהם נורו הרימונים וודאי כואבים יותר.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanApr-12-2026קלנדיה. עבדאללה ליד דוכן הפירות שלו
-