קלנדיה: יום שישי השלישי לחודש הרמדאן
בדרך אל, כשצעיף ערפילי עטף את העולם, חשבתי אולי הם שיודעים שרוב הסיכויים שלא יתנו להם לעבור, הם שיודעים שיתקלו ביחס מזלזל ואולי גם אלים, הם שרואים את מזג האוויר הקר והרטוב, אולי הם בכלל לא יגיעו למקום המפגש עם החמושים והרובים והמגבלות.
אבל כשחניתי באזור התעשייה עטרות ויצאתי למסע הרגלי הארוך תוך התמודדות עם הרוח ורסיסי הגשם בדרך העולה למחסום, הבנתי שככה זה, שאני וביתר שאת הם יבואו.
ואמנם, חרף המגבלות וחרף מזג האוויר וחרף הידיעה אודות היחס המשפיל והאלים הם באו.
לא היו שם רבבות האדם כבשנים קודמות, אבל כן הייתה נוכחות של קשישות וקשישים מלאי תקווה. מרבית הבאים שולחו חזרה במורד הגבעה.
החמושים הרבים שהיו בטלים מתעסוקה אלתרו פעילות ציד בשולי המתחם, כזאת שלא ניכרה בשבועיים הקודמים ולא בשנים הקודמות:
שלושה מהם, שניים בחורים ואחת בחורה, ירדו על חימושם ומיגונם מראש הגבעה ועצרו לבדיקת עומק צעירים שניקרו בדרך, צעירים שכלל לא עלה בדעתם להגיע למחסום.
ראשון נפל לידיהם בחור שיצא מרכב אביו כדי לצלם טיק-טוק.
אחד החמושים הוציא מרשותו את הטלפון, ונכנס לבדוק את תכנו (פעילות אסורה על פי החוק הישראלי, אבל מה לחוק ולהתנהלות הכיבוש?) בעוד כשהשניים האחרים עומדים מולם ברובים שלופים.
אמו של הבחור מיהרה להצטרף, ניסתה ללמד זכות על בנה ומיד זכתה לצעקות שפקדו עליה להתרחק ולשוב למכונית. משלא נענתה והרובה הופנה כלפיה, נגשתי, חבקתי את כתפיה, לחשתי באזנה, ביקשתי שתבוא עמי, וכך, שתיים שהן כמו גוף אחד התרחקנו עד לרכב בו ישב בעלה שמפאת נכותו לא יצא.
כשנסתיימה בדיקת הבחור וממצאים מפלילים לא היו, שוחררה המשפחה, הבן והוריו נסעו לביתם שבעיר העתיקה והחיילים מה? – פנו לקורבן הבא, העבירו אותו כל שהעבירו את קודמו + צלום פניו.
בעודי עושה את הדרך מפלסטין לירושלים, ליד נקודת הבידוק הראשונה, פגשתי באדם שעשה את הדרך ההפוכה, מהמחסום אל פלסטין. עצרנו זו ליד זה לשיחה.
האיש שגר בשכם, סיפר שדאג מבעוד מועד לבקש ולקבל את כל האישורים הדרושים, שרצה להתפלל באל-אקצה, שיצא מביתו עם שחר, שעשה את הדרך שארכה שלוש וחצי שעות עד מחסום קלנדיה, שחצה את שתי נקודות הביקורת הראשונות, אבל כשהגיע לעמדת הבידוק שבתוך המחסום נבלם.
למה? – מנוע.
אמר האיש שהוא נקי, שאף פעם לא היו לו בעיות, “אני אף פעם לא זרקתי אפילו אבן אחת” אמר לחיזוק טיעונו, אבל הם אחזו בכוח בגופו ודחפו אותו אל מחוץ למתחם.
אחרי שיצא מהתופת כתב פרימו לוי:
“כל אימת שנאלצנו להיות עדים למעשה עוול או להרכין ראש בפניו: הבושה שהגרמנים לא הכירו, זו שחש הצדיק בפני החטא שהאחר חטא בו ומצפונו מייסר אותו מפני שהחטא הזה קיים והוחדר אל עולם הדברים הקיימים בלי שאפשר יהיה לבטלו, ומפני שרצונו הטוב הוא אפסי או מצומצם ביותר ולא הואיל להגן” / ההפשרה עמ’ 10
אני מוצאת לנכון לצטט את פרימו לוי שהוא עבורי מורה דרך.
אני לא צדיקה אבל גם לא נותנת יד לפשעי המדינה וכן חשה בושה גדולה.
בושה על שנעשה גם בשמי בעזה ובגדה בימים שחורים משחור אלו, ימים שדגל שחור בוהק מתנופף מעל מלחמת שרידות פוליטית, מעל נרמול הרוע והעוולות שכל יום חוצות קוים אדומים נוספים שגם התקשורת לגווניה מפעילה סוג של סלקציה על מה נאה לספר ולהראות כדי שלא להרגיז יותר מדי את היושבים במרומים.
תיאור מיקום
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-