רע בקלנדיה.

9:00  השמש זורחת. לאחר שקראנו את הדוח הקשה שתיאר את הפקק האיום ביציאה מקלנדיה, החלטנו להשאיר את המכונית לפני המחסום. בין המוניות הערביות שחיכו לתורן להסעות (?) ושקבלו אותנו באדיבות. כשנכנסנו ל"טרמינל" מצאנו תור לא ארוך. שני שרוולים פתוחים. ושלושה מסלולים פנימיים פועלים
מתנדבת שוודית שמחה לקראתנו. אחר כך היא התחלפה במתנדבת קנדית. . 
לתור הגיעה אשה צעירה, מלווה בתינוק בעגלה ועוד שני זעטוטים וכמה שקיות . השרוולים כידוע צרים, מידת אדם וזהו. ולכן היא לא יכולה לעבור דרכם כאשר התינוק שוכב בעגלה. היא צריכה לקפל את העגלה, לגרור אותה בידיה, וגם לשאת כמה שקיות. היא מעבירה את התינוק לבן ה"גדול" – ילד  בגיל 6-7.  לידו אחיו הצעיר, אולי בן 5. ככה ארבעתם עומדים בין השרוולים ומתקדמים. לאט לאט. אין תור הומניטרי ביום שישי . כשהחבורה מגיעה לקצה השרוול, שלושת הילדים עוברים והאם נתקעת מאחור עם העגלה והשקיות. אחר כך, כשאנחנו זחלנו בתור, מדדנו את הזמן שנדרש לעבור את המחסום – שעה. הילדים בודאי אוגרים חוויות מעניינות מהמפגש עם המדינה היהודית דמוקרטית. 
 התור מתארך. מספרים לנו כי החילים/ות שבודקים את העוברים לא ממהרים , נהפוך הוא. להם יש זמן (עד השחרור) סוג של התעללות שקטה – מסבירים לנו האנשים. בתור עומדת עיתנאית מרמאללה. שאלנו אותה אם אנשים לא חוששים לצאת מהבית ולעבור בקלנדיה בימים סוערים אלה. היא אומרת שהם כבר רגילים. זאת המציאות שלהם
9:30 בבונקר יושב שוטר צבאי אחד. כשצריך לדבר איתו הוא דוקא לא מוכן לדבר. הוא "רואה" אותנו. אבל הוא לא מדבר ערבית. וכמו שהוא  אמר: "עברית אני בקושי מדבר". עזרה לאנשים הוא לא יכול לתת כי הוא לא מבין מה הם מדברים… והוא לבדו.  אבא עם שתי ילדות מבקש שיתנו לו לעבור בבידוק, כי הם בדרך לבית החולים. השוטר אומר שיטופל וכנראה אכן מטופל, כי הם לא שבים על עקבותיהם. השוטר משחרר שרוול נוסף כדי שה"דחויים" (ויש לא מעטים) יוכלו לצאת. אבל  העומדים בתורים הארוכים מזהים את המסלול הפתוח ונעמדים בו. גבר שהוחזר נתקע . הוא לא יכול לצאת. הוא בעל גוף כבד והשרוולים כאמור במידת אדם אחד ודי. לאחר צעקות ודחיפות הוא מצליח להידחס ולצאת.
10:00 מעבר לשרוולים ניראת  אישה במצוקה הולכת מצד לצד. אומרים לנו שהיא חולה ומבקשת לחזור. החייל/שוטר לא יכול לפתוח את השער ההומניטרי. אנחנו מצלצלות למת"ק. החייל מסביר לנו שזה לא עניינו זה עניין של המשטרה. אנחנו מתעקשות שצריך מישהו לבוא ; שהתורים ארוכים; יש רק חייל אחד בבונקר שלא יכול לעזור; המת"ק מתעקש שאמרו לו ש"הכל בסדר", ש"יש קצינה במחסום"! "אבל אנחנו כאן והתורים ארוכים, אישה חולה צריכה לצאת בחזרה ולא יכולה  ושום קצינה לא נראית בשטח"  כמובן שהחייל מסביר לנו שהוא יודע שהכל בסדר והכל מטופל
פתאום מפציע קצין נמרץ ומנסה "לעשות סדר" אין מפתח לשער ההומניטרי ומי שצריך עזרה שילך לתור (הארוך….) כך הוא גם אומר  לאשה זקנה וכבדה שנשענית על מקל ומבקשת שיפתח לה את השער. "היום סגור"
ביאושינו טלפנו לחנה ברג. לאחר זמן מה היא חוזרת אלינו ומבטיחה שתגיע קצינה ותטפל במצב.
תודה לחנה
10:15 בגלל סיבות אישיות אנחנו חיבות לעזוב למרות שהמהומה נמשכת, ולחזור לתל אביב. נעמדות בקצה אחד התורים
10:35 עברנו את הקרוסלה הראשונה. בעודינו דחוסות בשרוול מולינו הוחזרו כמה אנשים מהבדיקה . גבר דובר עברית מסביר לנו כי מדובר בכמה תיירים מעמאן. הם קבלו בעמאן ויזה והבטיחו להם שם שיוכלו לבקר בירושלים. את הדרכונים לקח להם הסוכן המקומי והשאיר אותם עם צילום של הדרכון ואישור שעברו במעבר שיח חוסן.  (אחרי שיחה עם הסוכן המקומי הוסבר לנו שהם לוקחים את הדרכונים כי אחרת התיירים נשארים בארץ. האם זה חוקי ?) החיילות הבודקות לא נתנו להם לעבור וגם לא הסבירו להם מה עליהם לעשות. לאן לפנות. מה לא בסדר. צלצלנו לאותו סוכן מקומי שאמר שילכו למסום חיזמה. שם יהיה בסדר. אנחנו לא בטוחות. מעבר לשרוול אנחנו רואות שהגיעה הקצינה!!!!  היא מדברת עם האנשים מעבר לגדר. אולי תפתח מסלול? אנחנו כבר רחוקות
היא שאמרנו: תודה חנה
בעודנו בתור לבדיקה,  קולות רמים של הבודקת מגיעות אלינו. והטון מובן גם לעומדים לצידינו. בעמדה חיילת  שפונה בצעקות ובגסות רבה לאנשים. בעיקר בעברית מתובלת בכמה מילים שימושיות בערבית. תסריך למשל: כשהיא אוחזת בתעודת הזהות של אישה (שעמדה איתנו שעה בתור הצפוף) היא פונה אליה בצעקה ובטון נוזף: "קדש אומרכ?!! " "קדש אומרכ?!! ""קדש אומרכ ?" "קדש אומרכ?!! ". האישה ניסתה כנראה "לעבוד עליה" והיא לא בת 60. אבל החיילת לא סתם מפנה אותה אחורה, אלא ממשיכה לצעוק לעברה כשהיא יודעת מה גיל האישה "קדש אומרכ?" "קדש אומכ?". היא רוצה לשמוע ממנה שהיא "לא התנהגה יפה" וכך  עד שהאישה מודה באשמתה . כשאנחנו מגיעות לבדיקה, אנחנו זוכות ליחס דומה .  דמוקרטיה או לא? מיכל נדרשת לחלוץ נעליים. והיא נקראת לשוב ולעמוד, כמו ילדה נזופה, מול אשנבה של החיילת מאחר והחיילת הנחושה זיהתה שמיכל לא ממש מרוצה מההתנהגות שלה. החיילת נועלת את הקרוסלה האחרונה ולא מאפשרת לנו לצאת עד שמיכל תחזור ותגיד בקול רם מה בעצם לא מוצא חן בעניה.  מיכל מודה שהכל בסדר, הרי מאחורינו התור מתעכב ואנשים, שעמדו כבר שעה בתור, ממהרים לתפילה שאמורה להתחיל עוד 15 דקות. "נו, נהנית, היה טוב, היה כף" היא קוראת למיכל. חברתה , חיילת אחרת שבחדר מתריסה בפנינו בכעס: עכשיו את לא מתלוננת אבל אחר כך, אתם כותבות דברים רעים עלינו.
אכן
11:15 קבלנו את מה שמגיע לנו, הקרוסלה שוחררה ויכולנו להימלט על נפשינו מהמקום הרע הזה.

 

 

.