קלנדיה
כמו צל שדבוק לגוף.
"לוינגר הבן זונה מת" אמר, "הכרתי אותו את הבן זונה הזה. הוא היה אומר להם לזרוק עלינו אבנים."
"מי זרק?"
"הנחלנים".
נחלנים הוא קורא להם למתנחלים.
האמת שנחלנים נשמע טוב ונכון יותר.
הוא, המספר, צעד חסר מנוחה, הלך סביב עצמו במעגלים כשהזיכרון על הנער שהיה מציף ולא מרפה. סיפור הזיכרון ההוא כמו סיפר את עצמו בעל כורחו. וכשחבר שעמד על יד אמר לו שיפסיק עם זה, שלא כדאי, שאולי יש אוזניים עויינות, הגיב בתנועת יד של ביטול כמו מגרש זבוב טרדן.
וסיפר איך הוא וחבריו היו הולכים בבוקר לבית הספר וחוזרים ממנו אחר הצהריים, בית ספר שהיה על יד מסגד איבראהימי, מערת המכפלה, וכמה שזה היה מסוכן, כי הם, הנחלנים שלוינגר אמר להם,"עמדו בצד השני של הרחוב וזרקו עלינו אבנים. ככה זה בחברון, אנחנו פה והם שם", ואיך יום אחד כשהיה בדרך לבית הספר עצרו אותו חיילים, למה? – כי היה שם, "חצי שנה ישבתי". וזה קרה ממש ממש לפני בחינות הבגרות, התאוג'יה, וסיפר שבגלל שישב בכלא פספס את הבחינות וכששוחרר נאלץ לחזור לבית הספר, ללמוד עם צעירים ממנו ולהיבחן בסוף שנת הלימודים. ובתוך כל הרע הזה גם רואה נקודה של טוב, כי הוא עוד היה לו מזל שהצליח לגמור את הלימודים, כי אחר כך בית הספר הזה בכלל נסגר.
וסיפור גורר סיפור וזיכרון רודף זיכרון, כמו מניע גלגלי שיניים שלובים ודמויות נשכחות שעולות מתהום הנשייה, וסיפר האיש על שני חברים טובים שלו, שגדלו אתו ולמדו אתו, נערים שברוך גולדשטיין רצח גם אותם ביום הטבח הגדול ההוא, "ולו, לגולדשטיין, עשו מצבה גדולה שם בחברון".
והוא כשבגר הבין שיותר עדיף לו לעזוב את חברון, לא להיות שכן של הנחלנים. התחתן עם אישה מרמאללה ועזב. גם ההורים שלו עזבו את ביתם שהיה ממוקם במוקד של התנכלויות. עברו למחנה פליטים.
אבל אפילו כשהאדם עוזב עיר ושכנים ואווירה, ונודד למקום אחר ופותח במה שהוא מקווה שיהיו חיים חדשים, ילדותו ונעוריו וזיכרונותיו ופחדיו נוסעים אתו ודבקים בו כמו צל שדבוק לגוף.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-