קלנדיה
האירוע היחיד אשר האיר הבוקר בקרן אנושיות היה כאשר ברוס הלך לבית הקפה להביא לאנשים תמונה שצילם ואמר כי לא ציפה שהם יגיבו בשמחה כה רבה.
כבר בכניסה ליד תחנת האוטובוס נשמע בבירור הצעקות, השאגות והטירוף, ולא היה צורך לראות את העוברים כדי לדעת כי המצב היום גרוע ביותר. קשה למצוא מילים חדשות או תיאורים למראות אשר ראינו במשך הבוקר, ואשר אחרים ראו בחודשים האחרונים. אני גם מרגישה שאין בכך כך טעם, מאחר ואירועי השבועות האחרונים אינם משפיעים, כנראה, על השלטונות.
האזור בפנים, ליד האשנבים, היה כבר עמוס. כל המראה עשה עלי רושם כה חזק שאיני זוכר אם בדקתי שכל האשנבים היו פתוחים. מאוחר יותר החמישי היה בוודאי סגור. התורים כבר התפרקו לפני שהגענו, ואנשים הסתובבו, רובם בפנים חתומות אשר לא ביטאו כל רגש, לא כעס, בוודאי לא תקווה, כאילו ניסו להרחיק את עצמם מכל המצב. מישהו צריך להגיד לחייל הצעיר המתנשא שהתאים כי הם חיות, שאנו החיות אשר מביאים אותם לדרגת ייאוש כזו.
שוב ושוב שאלו אותי פלסטינים מדוע אנו באות בכלל פעם ועוד פעם כאשר אין שיפור. אך ההיפך הוא הדבר. שאלתי האם הפלסטינאים חושבים כי מוטב שאיש לא יראה, איש לא יספר…או שהעיקר הוא כן לספר לעם הישראלי מה נעשה בשמו? אני מרגיש כי אני רוצה לצעוק, “האם יש שם מישהו?”
אמרתי כי האנשים הסתובבו הנה והנה אך – שוב – אין דרך לתאר את התגרות, הדחיפות, האלימות של אלה המנסים להכנס לשרוולים. שמחתי כי ברוס היה שם והיה מסוגל לצלם מה שלא הצלחתי לתפוס במצלמה שלי. וגם שלג’ולי מצלמה טובה משלי בנייד שלה. ניתן לראות את האנשים נתלים על הגדר.
למרות שיחות חוזרות למת”ק, לא היו במקום חיילים או אנשי בטחון. טלפנתי פעמיים ודווחתי כי המצב הוא נורא ושלפחות יבוא מישהו לפתוח את השער ההומניטרי. בשעה 06:20 אמרו לי כי יבואו בעוד 10 דקות. בשעה 06:30 נפתח השער ושטפון של אנשים עברו לאזור האשנבים אשר היה כבר גדוש. פתאום הגיעו שלושה צלמים. קיוויתי כי הם מחו”ל, אך כמובן התבדיתי. טלוויזה ישראלית, נאמר לי. אחד התקרב לגדר ושאלתי מדוע מצלמים בפנים, ואמרתי כי היו צריכים להגיע לפני שעה כדי לצלם היכן שאנו עומדים. כמובן לא זכיתי במענה. הוא ראיין אנשים שהיו דחוסים בתוך השרוול, אחד בתוך השני. אני תוהה כיצד יהפכו את הצילומים לתעמולה. אני מתנצל אם אני נשמעת צינית. אני מקווה כי אתבדה.
בשלב מסויים יצאנו כדי להראות לג’ולי את הריסת מגרש החנייה ואי התנועה. הנה תגובתה: “לדעתי, ההרס מחוץ למחסום רק מפריע. ההפרעות מערערות את הרגשות האנשים ואינן תורמות ליחס של כבוד למקום או לכל דבר אחר. מי שמחייבים אותו לחיות כך מרגיש שגם לא מעריכים אותו – ואמנם אנו מסתכלים עליהם ואומרים לעצמנו, ‘איך הם מסוגלים לחיות כך?'”
בשעה 08:45 היינו בתור לצאת כאשר ראיתי קבוצה גדולה של צעירים אשר לא הורשו לעבור. אמרתי לברוס וג’ולי ללכת, כי לא יכלו לעשות דבר. קבוצה של צעירים, שהיו להם אישורים להגיע לתל אביב באותו יום הוחזרה. למזלי הופיע גבר אשר הכרתי אשר תרגם ונשאר אתנו. היה קצת קשה לברר מי היה אחראי על הקבוצה, והמדריך לא היה בנמצא. צלצלתי לחנה בר”ג שאמרה כי תבדוק. היא חזרה אלי ואמרה כי מבררים. ראיתי את חברי הקבוצה חוזרים לתור. איבדתי אותם בבלגן, אך נדמה לי כי ראיתי אחת הצעירות עוברת. גם המתרגם שלי נעלם, כך שאני מקווה כי הם עברו. ניסיתי להתקשר למדריך אך הוא טרם חזר אלי.
חזרתי לתורים אשר שוב היו ארוכים מאוד. בשלב מסויים האשנב החמישי איפשר לאנשים לעבור, ואז נסגר שוב, ואלה אשר עמדו בתור אליו מהרו לחפש חלופה. קבוצות נשים הגיעו והתורים היו עמוסים. לקח לי כ-20 דקות לעבור.
עזבתי בשעה 10:00.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanFeb-27-2026קלנדיה: בדרך לתפילה
-