ריחן, יום שני 13.9.04, אחה”צ תרצה ב’, שולה ב’ (מדווחת) 15:40 – 16:50 ריחן מחסום ענקי, מכוער, בלתי גמור, מכל עבריו עובדים על התשתית ועל המבנים הסופיים, פה פילבוקס, שם פילבוקס, המון אספלט, ו… מהיום מאיישים אותו חיילי גדוד חדש. בעין ותיקה אפשר מייד להבחין שהעבודה מתבצעת בצורה לגמרי לא יעילה, באוזן ותיקה אפשר לשמוע את החריקות, בסתם אוזן אפשר לשמוע צלילים צורמים של דיבור בוטה, מזלזל, שכבר מזמן לא שמענו כאן.הולכי רגל ספורים בשני הכיוונים. מכיוון הגדה אל ישראל טור נצחי של 6-8 מכוניות.ערבי מבאקה הישראלית עומד ליד עמדת הבידוק ומנסה לשכנע את החיילות והחיילים שמתגודדים סביבו שיתירו לאשה ולשני בניה לעבור וללכת לביתם בכפר עָטִיל שבגדה. האשה עברה בבוקר מהמחסום הזה לעבוד בחדרה ואף אחד לא אמר לה שהיא לא תוכל לחזור מפה לביתה. עכשיו היא תקועה כאן. איך לדעתם היא בכל זאת תחזור הביתה? החיילים יעילים מאוד, הם נוזפים באיש כל אחד בתורו: אין לה תסריך (אישור מעבר)? היא לא תעבור… לא מעניין אותנו… שתישן שם (מצביעים על המבנים החצי גמורים).. זאת לא הבעיה שלנו… אין, תבין… היא לא תעבור וזהו!!! האיש מתעצבן, ובצדק. מה היא תעשה עם התשובות האלה? פואד, ר/מת”ק סאלם טוען באוזנינו שהעניין מחוץ לתחום שלו (ג’נין/מנשה) כיוון שהכפר של האשה נמצא בנפת טול כארם. במת”ק טול כרם טוענים באוזנינו שבגלל שהאשה עומדת ברגע זה במחסום ריחן אז זו בהחלט לא הבעיה שלהם אלא …של… נפת ג’נין/מנשה. בעוד אנו נאבקות בקשיי הקליטה הסלולרית, נפתחו השמיים הכחולים ומשם צונח ישר לאמצע המחסום המג”ד החדש, סא”ל הִידַי, שבא לפקוד מקרוב את פקודיו. אנחנו מספרות לו מייד על הגברת מעטיל והוא מעביר ללא שהות אותה ואת בניה, ומשתמש באירוע זה כדי להרביץ באוזני חייליו שיעור קצר בהפעלת שיקול דעת . ניצלנו את הרוח המעודדת וביקשנו את הטלפון שלו וקיבלנו את זה של המ”פ. רכב מהגדה ורכב מישראל נעצרים זה ליד זה באמצע המחסום, מעבירים אשה שנראית חולה מאוד מהרכב הראשון לרכב השני, החיילים, ובעיקר מ”צדיקית אחת, מאפשרים את ביצוע החליפין הזה במהירות האפשרית. המראה קשה.המהומה הבאה מתחוללת סביב נער רזה, שמחזיק שקית ובה כמה חפצים עלובים למכירה, ילד-זקן בן 15 וחצי. הוא רוצה לחזור ליעבד (כפר בגדה) מברטעה (כפר פלסטיני שתקוע בשטח ישראל), ומנסה בסיוע מתרגם מזדמן לשכנע את החיילים שהוא גר ביעבד, שאביו מברטעה, ש…. אבל לא. החיילת המ”צדיקית (השנייה) מכירה אותו, הוא כל יומיים עובר מפה לשם, מבלבל את המוח, סתם. יאללה. אתה לא עובר וזהו היא יורה בו בעברית צחה, או שתביא את ההורים לכאן, או צילום של התודתזהות שלהם. הוא מ-זה מעצבן אותה כבר, אוף. את העברית הנער לא מבין, אבל את מה שהיא אומרת הוא מבין טוב טוב, ומה שלא הספיק לקלוט מבהירים לו הטונים הגבוהים והצליל המרושע. דמעות בעיניו. הוא אומר לנו שהוריו תפרנים, אין להם אגורה, אביו עם דיסק בגב ואמו חולה או בהריון, לא בדיוק הבנו , מה זה חשוב, ילד רוצה הביתה. אנחנו מסמנות לו שיחזור לסככה, ונראה מה. לקצין היחידי בחבורה אנחנו מזכירות את השיעור בתושב”ע שלמדנו רק לפני חצי שעה מהמג”ד. החיילים משוכנעים שמנעו בסבירות גבוהה אסון גדול בזה שלא העבירו את האומלל ובכל מקרה כולם תומכים זה בזה שהילד עושה מהם צחוק. אנחנו כובשות את הפלצות וחונכות את הקו החדש למ”פ. הוא לא זמין. אנחנו משאירות לו הודעה. אחרי עשר דקות הקצין במחסום בכל זאת מפעיל שיקול דעת. עוד יתגלה שיש לו לב. הילד עובר. שום שמחה.