מחסומי ריחן ושקד, יום רביעי 1.2.06 בוקר צופות: אילנה א’. אנה נ-ש’ (מדווחת) ריחן 06:30 אנשים עוברים בשרוול בדרכם לעבודה. התופרות עוברות מהגדה לברטעה. בפי כל תלונה על פתיחת הטרמינל מאוחר, אחרי 06:00, לטענתם הם עומדים במחסום מאז השעה 05:00.הנשים מבקשות בפעם המי יודע איזו שהחיילים יכבדו את המסורת שלהם ויפרידו בין גברים לנשים. לטענתן הדוחק בשעות הבוקר המוקדמות יוצר חיכוך בלתי נסבל בין המינים. כאשר הן עומדות בנפרד הן מאחרות לעבודה שכן לא מתייחסים אליהן ולא קוראים להן לעבור. בטרמינל פגשנו בנ’ חיילת אחראית המחסום שיצאה לקראתנו והסבירה שהאיחור בפתיחת המחסום הוא חד פעמי ונובע מ”בעיות טכניות”. בקשר להפרדה בין גברים ונשים “אין מה לעשות כיוון שהגברים אינם מוכנים לוותר על תורם לטובת הנשים” . שני טורים ושני שערים בו זמנית אינם מתקבלים על הדעת בשל “מחסור בכוח אדם.” נסינו להבהיר לה שחלק נכבד מהמתח והעדר נכונות לוותר נובע כנראה גם מפתיחה מאוחרת של המחסום והצורך שלא להוסיף ולאבד זמן. הבטיחה לקחת לתשומת לבה.עוברים אנשים בעלי אישורי מעבר רגילים ואישורי מעבר חקלאיים למעבר בברטעה (מדצמבר ואילך) וכן ארבעה אנשים לעבודה בקטיף בננות בקיבוץ מצר.בעזבנו פנה אלינו חייל חדש במקום וביקש, בטון אוהד, הסברים על הארגון וכן דפי מידע שלצערי לא היו ברשותי. בשער הולכי רגל: מעל 10 אנשים ממתינים שיקראו להם לעבור. הם מכורבלים בלבוש חסר בקור מצמית וברוח אימתנית, מבקשים להימלט ממנה למעבר ולמונית הממתינה במעלה השביל. וכאילו להכעיס, הקריאות מתמהמהות. כאילו לא די בעיכוב בבוקר. ברמקול קורא קול נשי על “תרגיל” או הערכות אחרת ואיש לא טורח כמובן להסביר לממתינים מה פשר העיכוב וכמה זמן יימשך או לבקש סליחה על העיכוב. מחסום שקד 07:25 סגור!! משטח הבוץ חשוף. דבר לא נעשה בעניין.עשרות ילדים ובוגרים מצטופפים על יד שערי המחסום, איתם גם אנשים מבוגרים המבקשים לעבור לטורה. זה לקופת חולים וזו גם, יש לה סכרת.החיילים עסוקים בניסיונות להשתלט על הניירת המתעופפת ברוח. מייד כשרואים אותנו נגשים לפתוח את השערים.אנו מוחות על העיכוב והם מרגישים לא בנוח ומתמקחים על שעת הפתיחה המדויקת, בשבע או בשבע ורבע, ואומרים משהו על ההאמר שנתקע בדרך. הבדיקה מתארכת כמו מסטיק. ב-07:45 אנו מזכירות להם שהילדים מתחילים ללמוד ב- 08:00 ואז הם מאשרים לקטנים לעבור בריצה את המחסום לבית הספר.האחרון, שלומד בג’נין, מתוח ועצבני. מחכה לסוף התור ועובר גם הוא. נשארו המבוגרים והזקנים, חמישה גברים ונשים שגרים בדהאר אל מאלכ ומבקשים לטורה. באישור מעבר שלהם כתוב “ריחן”. אחד החיילים מסביר להם בעברית שזו פעם האחרונה שהם עוברים כאן בשקד ומציע להסדיר את עניין האישורים במת”ק סאלם ומעביר את כולם. ריחן : 08:10 – 09:30 במהלך המשמרת עוברות עשרות בודדות של אנשים ומשפחות לברטעה ולמרחב התפר. קצב המעבר אינו אחיד ואנו מוטרדות מכך שאיננו יכולות לעקוב אחר מהלך המעבר בתוך הטרמינל ולעמוד על העיכובים וסוגי הבדיקות שחלקם עוברים. קבוצה בת שלושה גברים מקפין ונזלת עיסא, בעלי אישור עבודה בישראל, עובדים בקטיף בננות בקיבוץ מצר. אחד האנשים מציג בפני רשימה של עשרת המאושרים, תרתי משמע. ארבעה כבר עברו בבוקר, לאחרים לא נתנו לעבור כי הרשימה המלאה טרם הגיעה לידי החיילים. חלק חזרו לביתם ואלו הם, השלושה, ממתינים לאישור המעבר בהתערבות מזכיר הקבוץ. למחרת התקשרתי לאחד מהם ולמדתי שאמש לא עברו אך מהיום “הכל בסדר ואין יותר בעיות.” מחסום רכבים: עברו מכוניות בודדות בלבד. הבדיקה שגרתית בעלי הטנדרים עם הירקות גם הם עוברים כבר, מתברר שהאישורים/תיאומים הגיעו כבר ב- 08:30 התנהלות כיבוש שקטה. שגרתית.רכב מהאו”ם עוצר ממתין לאישור מעבר. המשחק הידוע. אנשי האו”ם מבקשים להגיע לאם אל ריחן מסרבים להצטייד באישורי מעבר מטעמים עקרוניים, אינם מכירים בכיבוש! בהגיעם הם ממתינים עד שהחיילים יקבלו אישור מהמת”ק לאפשר להם לצאת. הפעם אלה רופאים היוצאים לטפל בחולים שממתינים להם. מספר העוברים אל הגדה קטן. בעיקר צעירים בדרך לג’נין. אנו צופות בנהגי ה”מוניות” המפטפטים בינם לבין עצמם וכבר יצרו לעצמם. החיים קשים, הייאוש גדול ואין הם צופים לטוב גם נוכח עליית החמאס. אן הם מדחיקים מעט את המצוקה בשיחת רעים אל מול היום הקודר, הרוח הקרה, על כוס קפה שהצטנן כבר. “מה נעשה” מגלגלים עינים לשמים מניפים יד אל על. “ככה אללה רוצה. מה נעשה”. השלמה שקטה של כאב גדול. 09:30 אנו עוזבות. חייל קורא לי בהתרגשות אמיתית ומפליג בשבח נשות המחסום וטוען שהרבה מאד השתפר כאן מאז שהגענו, כולל ההתיחסות לפלסטינים. מאוד מעריך את הארגון רק מבקש מאיתנו שלא נתערב ולא נציק לחיילים בעצות של כך וכך תעשו.