שויוח’, סוסיא, יום ב’ 12.3.12, בוקר
שליחות מצווה
שתי משימות עמדו בפנינו, שתיהן בעניין עזרה מועטה לאנשים שהכיבוש מחק את זכויותיהם ואת יכולתם לנהל קצת את חייהם. קודם נסענו לשיוך לפגוש אדם שהיה שב"ח ונכלא בשל כך.
כאשר שוחרר הוא נשלח לביתו ללא חפציו, ללא תעודת הזהות והטלפון הנייד. שנה שלמה היה ללא כל אלה ולא יכול לעשות דבר כי הוא מנוע לשנתיים. רק לאחרונה הוא הגיע לחברותינו, חיה וסילביה והן פנו אלינו שנסייע לו כי היה בכלא אהלי קידר בב"ש.
אז קיבלנו יפוי כוח מהעו"ד ונסענו לפגוש גם את כנזו את חפציו או שאלה הועברו למקום אחר."
אחר כך אמרו "זה מסובך, ייקח הרבה זמן למצוא" וכו' וכו'.
עוד טלפון ועוד שיחה עם אנשי הכלא ו…האבידה נמצאה.
"תבואו לקחת." אז תיאמנו מראש והחבילה חיכתה לנו. מחר נמסור לאיש סוף סוף את תעודת הזהות שלו ואת כל השאר.
כל הסיפור הזה קשור לכך שהסוהרים או המלווים עצורים לבית המשפט לא לוקחים בשבילם את החפצים האישיים שלהם, שנשארים מאחור. מי שמשוחרר בתום המשפט נשלח הביתה ללא חפציו. אנשים שחופש התנועה שלהם מוגבל ונאסר עליהם להיכנס לישראל, נשלחים כך סתם ללא תעודה מזהה וטלפון יקר ערך, ונותרים חסרי אונים מול מכונת הכיבוש האימתנית.
מי היה מעז לעשות כך ליהודי?
שאלת תם לשב"ס: מה כל כך קשה לסוהרים המלווים עצירים לבית משפט לקחת את החפצים הדלים אך היקרים מפז של האנשים הללו ולתת למי ששוחרר? אפשר להיות יותר אנושיים? "אפילו שהם בסך הכל רק ערבים." [נכון שראינו למה מסוגלים מי ששחררו את העזתי החולה והפקירו אותו למותו. אבל אני לא אפסיק לשאול]
לאחר מכן נסענו לסוסיא כדי לתת למ. סכום כסף שנחוץ לו למאבקו המשפטי. הכסף שנאסף מתרומות של חברותינו, יסייע אולי במשהו.
כמה רוע יש בסיפור הזה. כמה אטימות לב נצברה אצל ה"עם הנבחר", הבונה התנחלויות מעטירות ומוחק את חיי שכניו ללא כל נקיפת מצפון. איש לא חש שם אפילו "חבטה קטנה בכנף."
סוסיא
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
סוסיא הפלסטינית שוכנת היום בין ההתנחלות סוסיא לבין הבסיס הצבאי . התושבים החלו להתיישב בשטחים שמחוץ לכפרים בשנות השלושים של המאה ה–19, והתגוררו במערות, אוהלים וסוכות. עד היום הם מקיימים אורח חיים מסורתי ופרנסתם מבוססת על חקלאות ורעיית צאן. עד מלחמת 1948 עיבדו החקלאים שטחים שהתפרשו עד לאזור ערד. בעקבות המלחמה איבדו חלק ניכר מאדמותיהם שנותרו מעבר לגבול, בצד הישראלי. לאחר מלחמת 1967 והכיבוש הישראלי הוקמו באזור מחנות צבאיים, הוכרזו שטחי אש ושמורות טבע, ושטח האדמות צומצם עוד יותר. ההתנחלות היהודית בסוסיא החלה ב-1979. מאז מתנהל מאבק עיקש לסלק את שרידי התושבים הפלסטיניים המסרבים לעזוב את מקום הולדתם ולעבור ליאטא הסמוכה. עם פיתוחו של אתר תיירות בח’ירבת סוסיה בסוף שנות ה-1980 (בית כנסת קדום) גורשו עשרות משפחות שגרו במערות בסביבתו. במחצית השניה של שנות ה- 1990 התפתחה באזור צורה חדשה של התנחלות – חוות רועים של מתנחלים בודדים. תופעה זו גרמה להגברת המתח בין המתנחלים לתושבים המקוריים, הפלסטינים, והביאה להתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבי החוות כלפי הפלסטינים. במקביל נמשכו הריסות מבנים והשחתות יבול מצד גורמי הביטחון וכן מניעת מים וחשמל. בסוסיא הפלסטינית, כמו בחלק גדול של כפרי דרום הר חברון, אין מים זורמים, אך עובר בה צינור המים המספק מים להתנחלות סוסיא. הפלסטינים קונים מים יקרים שמגיעים במכליות. חשמל סולרי מסופק על ידי מערכת קולטים, שהותקנה בכספי תרומות. אך ההריסות בכפרים לא חסות על בורות מים ולא על הלוחות הסולאריים ועמודי חשמל המיועדים להעברת חשמל סולרי בין הכפרים. עודכן אפריל 2021, ענת ט.
-