מחסומי שקד, ברטעה, יום שבת 03.09.05 בוקר צופות: שרית א’, רחל ח’ (מדווחת)07:15 – 11:00 מחסום שקד פתוח. תלמידים, סטודנטים והורים מלווים. מורגשת ההתרגשות של היום הראשון ללימודים. בגדים חדשים (“תלבושת אחידה”)…סטודנטים בדרכם לשכם, עם תיקים גדולים יותר לשהייה של ארבעה-חמישה ימים. המעבר מתבצע לפי רשימות שמיות שנמצאות אצל קצין דובר ערבית (רס”ן).הורים שהיו במקום סיפרו שהלימודים מתחילים בשעה 08:00, אבל בגלל נהלי המעבר האיטיים הילדים מאחרים, למרות שהגיעו אל השער בשעה מוקדמת. הקצין מסביר שזה היום הראשון, הרשימות חדשות, וצריך להתרגל …. תלונה אחרת התייחסה לפתיחת המחסום בצהריים. לא פותחים לפני 12:00 והתלמידים הקטנים נאלצים לחכות מ 12:00 עד 14:00.איש מבוגר שביקש לעבור אל הכפר טורא, נדחה. שני אנשים שרצו לעבור מטורא, נשארו מחוץ לשער. הרס”ן הודיע שיש “אירוע בגדר”, וכולנו חייבים להתפנות מהשטח.בשיחה עם המקומיים צפו ועלו הכאבים שהולידה הגדר: הניתוק מהאדמות, הניתוק מהשכנים – מרחק הליכה של 10 דקות הפך ל 35-40 ק”מ, לעמידה במחסום ולתשלום כבד עבור התחבורה, המעבר הקשה והמשפיל אל בית הספר ועוד. מחסום ריחן בדרך אל ריחן ראינו את מה שהיו חומש ושא-נור, כלומר ערמות של פסולת בניין, ועליהן משוטט ילד.בריחן שמענו מפי החיילים שרק משאיות עם פסולת רשאיות לצאת.אזרחים ישראלים נבדקים בכניסה.”אין לכם מה לחפש שם…העבודות? בטח נמשכות. כל הזמן עובדים שם”. מחסום ברטעה בגלל אירוע הגדר נוצר במקום תוך ארוך של מכוניות, 30-20 מכל צד. בהגיענו שוחרר המעצור והתור לתוך הגדה עבר בזריזות. מהגדה למרחב התפר התור התנהל בעצלתיים, הנהגים התלוננו על עיכוב ממושך מאוד. חיילת מ”צ בדקה בקפדנות כל מכונית. הרימה ספסלים, הציצה אל תוך החורים של מנעולי הדלתות, אל חורי הרמקולים. היא עבדה לבדה. מדי פעם הצטרף אליה חייל מ”צ נוסף, שהעביר את הבדיקה במהירות, ועזר לתור להתקדם. שני החיילים ליד השער ניהלו שיחה ערה על משחק הכדורגל המיועד לאותו ערב, ועל משחקי כדורגל אחרים. בשל הקרבה הפיזית אליהם, אפשר היה לקשור איתם שיחה, ואפילו לספר להם על אחת מהמשפחות שחלפו על פניהם: חמישה ילדים צעירים, האם, מורה, נוהגת. הם חיים בבאקה המערבית ומתראים עם האב/בעל אחת לשבועיים-שלושה. בסגר האחרון לא התראו כחודשים. האב לא מורשה להיכנס לארץ, לדבריו כי בעבר ישב בכלא הישראלי על גניבה. החיילים לא נשארו אדישים. הקרבה אל החיילים סייעה גם לשחרר נהג מכונית, שתעודתו נלקחה לברור. הוא רצה להעביר 2 ק”ג טבק “לאבא הזקן שלי בברטעה”. החיילים התמהמהו. הבטיחו להחזיר את התעודה אם יעבור ללא הטבק. הברור בעניין הטבק נעשה (אם בכלל), לאחר שהודענו כי התחלנו להתקשר אל מספרי הטלפון שבידינו. הנהג עם שקית הטבק נסע לדרכו.אב ובנו (בן 10) הגיעו אל עמדת הבדיקה, לאחר שעמדו כשעה בתור. הם מחיפה (למכוניתם לוחית רישוי צהובה), במכונית יש חבילות עם מלוחיה, שקית אפרסקים, שקית מלפפונים (שהלכה והתרוקנה בזמן ההמתנה), מעט עגבניות. “עשו שוק” צנוע.המכונית נבדקה ביסודיות. תעודת הזהות הכחולה (הישראלית) נבדקה אף היא, ואז החייל התחיל לשאול את הילד שאלות, שנשמעו כחקירה. האב התבונן בעלבון. “אני בשקט, רק כי אני רוצה כבר לנסוע מפה… ככה חוקרים ילד בן 10 ? …. זאת המדינה שלנו? …. הדמוקרטית?” הולכי הרגל נבדקו על יד שולחן, והפעם – מכוסה במפה לבנה. פגשנו במעוכב, (עבד באום אל פחם, ללא היתר).מה בעניינו? החיילת בעמדת התצפית (מוכרת לנו כמפקדת בריחן) אינה ממהרת. “אנחנו לא יכולים לשאול על כל אחד בנפרד…הם (שב”כ) צריכים לבדוק כמה ביחד.” “ואם לא יגיעו נוספים?”אין תגובה. “הוא מחכה כבר חצי שעה.””בשביל לברר אני צריכה את המירס.””להביא לך את המירס?” (שאלה ריטורית)מכשיר הקשר קורא לעמדה להביא את המירס.העמדה מביאה את המירס.מתברר שהתעודה בכיס של אחד החיילים.התעודה נפגשת עם המירס ועם המפקדת.בתוך פחות מדקה המעוכב שוחרר.