מחסומי בקעת הירדן – חמרה ותיאסיר, יום א’ 4.9.05, בוקר משקיפות: יהודית א’, דורית ה’, דפנה ב’ (מדווחת) תקציר: שיגרת כיבוש במחסומי הביקעה, חוסר אנושיות והתעמרות מכוונת 06:00 – תיאסיר שבע מכוניות ממתינות להיכנס לתיאסיר. כ-15 מכוניות, מרביתן מוניות וטרנזיטים, ממתינות בדרכן לרדת בצד ההפוך: מתיאסיר לעבודה בהתנחלויות הבקעה. התורים עומדים. החיילים עומדים אף הם בבודקה שלהם, ולא בודקים אף מכונית. נוסעי המוניות כבר התפרשו על אדמת הטרשים שמסביב, הם ממתינים למעבר כבר מארבע לפנות בוקר! חייל בעמדת תצפית על הגבעה צועק לנו “וואקף!” (עצור, בערבית). איננו מבינות ששאגתו מכוונת אלינו ואנו מוסיפות להתקרב, ואז אני רואה אותו מרים את רובהו למצב ירי ושומעת דריכה. עצרנו בבהלה. עוד שנייה היה יורה…כל הפועלים מתלוננים על ההמתנה הארוכה. השמש עלתה וכבר חם, וקשה יהיה כבר להפיק את מלוא העבודה ביום זה. לא ראינו מעסיקים יהודים שאוספים את הפועלים אחרי המחסום. הפועלים עוברים במוניות פלסטיניות (שוב אחרי עיכוב מיותר), ובעצם אין מי שיעמוד על כך שיעברו בזמן. טרנזיט אחד של ערבי ישראלי ממתין לקחת פועלים לעבודה בבית שאן. הנהג מספר שבצהריים, כשחוזרים מהעבודה (12-13), החיילים שופכים את הירקות שהפועלים מקבלים במקום עבודתם ומרסקים אותם.טלפונים לצידקי רמת”ק הבקעה ולאריאל המ”פ, שענה בגסות רוח, הביאו לתזוזה של התור. איטית אומנם, אבל תזוזה.אפשר רק למרוט את השיער למראה התהעמרות היום-יומית הזו של ילדי השמנת במדים, המעכבים ללא סיבה אנשים קשי יום בדרכם להרוויח את משכורות הרעב שלהם בהתנחלויות הדשנות, באדישות ובאדנות שאין שיעור לה…נורא גם אופן המעבר: למראה סימן מאצבעו של החייל, המונית מתקרבת, מבלי שיתבקשו כל הנוסעים יוצאים מייד ומסתדרים בצייתנות בשורה ישרה לצד המונית. נהג המונית ניגש עם רשימה מאושרת לחייל, הלה בודק, השני ניגש לבדוק את המונית, ואז חוזרים כל נוסעיה למונית. אותו הנוהל לשני הכיוונים. למה כל כך חשוב להוריד את כולם מהמוניות ? למה הם צריכים לעמוד בשורה? והמבט החטוף לתוך המונית הריקה – מה בדיוק הוא תורם מבחינה בטחונית? מה עוד שזה אזור שלא בוצע בו אף פיגוע בשנים האחרונות ! אם משכם יכולים אנשים לצאת בתוך רכביהם – למה פה הם צריכים לרדת מהן? המסקנה המתבקשת היא שאין לכך שום קשר לטרור. זה אמצעי נוסף לטרטר, לענות ולהשפיל את אוכלוסיה! 06:45 – המשכנו למחסום חמרה בידיעה שתיכף צריכה להגיע משמרת מהצפון. בדרכנו פגשנו אותן ודיווחנו על הקשיים. 07:20 מחסום חמרה קבענו להיפגש פה עם ראש מועצת ג’יפטליק כדי לשמוע ממנו על בעיות במעבר מורים מטובאס וג’נין לבתי הספר בכפרו שבהם לומדים ילדים מכל האזור, ועל בעיות במעבר תלמידים וסטודנטים מאוניברסיטה בשכם ובג’נין ובנאסריה. אתמול והיום לא היו בעיות. כשהגענו רוב המורים והתלמידים כבר עברו, אבל חזינו במעבר אוטובוס לכיוון שכם לבית ספר נאסאריה, ממנו הורדו כל הילדים שהסתדרו בשלשות, והועלו חזרה להמשיך. ועוד טרנזיט של האו”ם שהביא מורים מטובאס לג’יפטליק.כשהתקרבנו למחסום עצמו ניסו החיילים לסלק אותנו משם. דרשו שנעמוד רחוק (כרגיל – מדאגה לביטחוננו). אפילו הציעו לנו משקפת שנוכל לראות מרחוק!!! התעקשנו וואף צילצלנו לפקידה של המח”ט אשר העבירה את השיחה למח”ט. כעבור 5 דקות נפתח המחסום בפנינו, וטוב שכך! לפתע, במעבר צר שמאחורי קרוואן החיילים, יושבים על מדרגות מצחינות משתן, גילינו שני גברים בני 65 (התברר) המעוכבים כבר מחמש בבוקר. הסיבה: הם עקפו את המחסום בדרכם לעבודה מהבקעה לשכם. טענות החיילים נעו מ”תעודותיהם בבדיקה,” ל”שילמדו לא לעקוף יותר את המחסום (ומה אם הם מחבלים?).”טענותינו, “איזו זכות יש לך, בחור בן 22, לחנך גבר בן 65? וכמה זמן אורכת בדיקת תעודותיהם?” נפלו על אוזניים ערלות. פנינו לראש המת”ק וחזרנו ופנינו שוב, הוא טען שהחמ”ל מטפל בעניין. פנינו לחמ”ל ושם לא ידעו מכל העניין. בשעה 08:45 אמר מפקד המחסום שב-9.00 ישחרר אותם. זאת אומרת – מדובר בענישה. שום ראיית האדם באשר הוא אדם, שום כבוד או התחשבות בגילם המתקדם. כלום. “הם יכולים להיות מחבלים”. זהו. (גם לא רלוונטי שהם נכנסים לשכם ולא יוצאים ממנה). בשעה 09:00 אכן הם שוחררו לדרכם. ארבע שעות (!) ייבשו אותם, שני מבוגרים בני 65 עם שקיות הניילון שלהם, כי כנראה ניסו לקצר את הדרך (לא נראה שהיו נתקלים בבעיה במחסום, מפאת גילם, אבל לך תדע ! הכל אפשרי במקום הבלתי אנושי הזה !).בשעה 08:45 הביאו למחסום שתי נשים בשנות ה-30 שלהן. הן הלכו על הכביש הראשי וג’יפ צבאי עצר אותן. התברר שאחת מהן חיה בכפר הסמוך – בג’יפטליק עם בעלה הטרי (שנתיים), אלא שהיא עדיין לא שינתה את תעודת הזהות שלה ובתעודתה רשום שמקום מגוריה ביריחו. איך תהין תושבת יריחו להלך על כביש אלון!?השנייה – אחותה, רשומה גם היא ביריחו. הג’יפ נסע עם תעודותיהן, מתברר. החיילים דרשו שיבוא הבעל (תושב ג’יפטליק) והוא בא, זקן שנראה בן 75 לפחות, בלוויית בנו. ואז החלה סאגת החזרת התעודות. הג’יפ נסע לחמ”ל (ביריחו) עם תעודותיהן, ולמרות נדנודינו האין סופיים, ותלונתנו התקיפה על אי החוקיות של לקיחת תעודותיהן למקום מרוחק, רק ב-12:20, כמעט ארבע שעות מאוחר יותר, החזירו להן את התעודות. ארבע שעות הן התייבשו, עם הבעל הקשיש, בשמש הקופחת. ותאמינו לי – אין לכם מושג כמה חם בבקעה בצהריים! איזה פושעים במדים החליטו לטייל עם תעודותיהם לחמ”ל (ליד יריחו) ולא מיהרו לשוב למרות שצידקי, הרמת”ק הסכים איתי שזהו מעשה שלא ייעשה. עוד המשפחה סובלת שם בשמש הגיע ג’יפ עם חיילים עליזים במיוחד, מוסיקה רועמת בבאסים מפוצצי מוח. הם נשפכים החוצה ומתחילים לרקד, לקפץ ולכרכר באמצע המחסום. ממש “שמח במחסום” ! מול הנשים המזיעות, הזקן המותש ובנו הזועם. כל מחשבה שחלפה בראשו של הבן כשחזה באותה הילולה – תהיה מוצדקת !אך בהשבת התעודות לא תמה, חלילה, סאת ההתעמרות במשפחה. בשיחה טלפונית עם הבן התברר שב-12:20 הוחזרו אומנם התעודות, אבל כולם נשלחו לכיוון שכם ולא הורשו להמשיך לכיוון ביתם (8 ק”מ משם). כתוב בתעודה “יריחו”? ילכו, אם כן, עם הבעל הזקן, לאחר שלוש שעות וארבעים דקות של המתנה בשמש, לשכם, ימשיכו לרמאללה ומשם ילכו ליריחו !!!!! רק עוד שלוש שעות של נסיעה, מחסומים אין ספור והתעללויות נוספות (מה, לא מגיע גם לחיילים האחרים להתעלל קצת באומללים?).אנחנו עזבנו ב-09:45 וכל הזמן היינו בקשר טלפוני עם הבן מצד אחד, ועם הצבא מצד שני. כשנודע לנו שנמנע מהם להמשיך לביתם הם היו כבר בדרכם, ללא טלפון, ולא היה מה לעשות כבר.במשך כל זמן שהותנו מעבר המכוניות (כמעט ואין במחסום זה הולכי רגל) היה סביר. בכל מקרה אין הצדקה לתור של מכוניות בחמרה או בתיאסיר. גם בשעות העומס אין תנועה ערה במקומות אלו, וכל תור שנוצר שם הוא תוצאה של עיכוב מכוון של החיילים !!בין החיילים אין ולו אחד הדובר ערבית. כל שיחות החינוך המאוד-מאוד חשובות למעוכבים, נעשו בעברית ונתקלו במבטים של חוסר הבנה. כל בקשה, הסבר, פנייה, של האוכלוסיה אל החיילים נתקלה באי הבנה מוחלטת. האם זה היה משנה אילו החיילים הבינו?תשלח תלונה על החרמת התעודות ועל אופן עיכוב העוברים.