תיאסיר, חמרה, יום רביעי 15.11.06, אחה”צמשקיפות: עדנה ק’, דורית ה’ (מדווחת)כללי:”והיה אור ישראל לאש וקודשו ללהבה” -color = red> היא הכתובת המצוירת באותיות ענק על גבי הבטונדות שבמחסום צה”ל בצומת בני אפרים.”אש קודש, נצח יהודה”color=red> זועקת הכתובת המרוחה לכל רוחבו של מחסום צה”ל בחמרה. ועל קובית הבטון הענקית, שמולה נאלצים הפלסטינים המגיעים למחסום לעצור ולהמתין, צבוע דגל ישראלי גדול, שבצידו – כתם אדום גדול ובוהק.אש שורפת, מאכלת, אדומה כדם, היא המטפורה שמסתבר נבחרה וקודשה שוב ושוב, על ידי חיילי צה”ל, במחסומי בקעת הירדן. מטפורה רעה ונוראה ולא מקרית.”רק דם אתם רוצים, כל הזמן אתם הורגים אותנו, בעזה, כאן, בכל מקום אתם הורגים אותנו,” מתפרץ גבר פלסטיני בשיחה איתנו במחסום חמרה, לאחר שתיאר לנו את תלאות הדרך שהוא נאלץ לעבור יום יום בדרכו הביתה מעבודתו בשכם. יום יום! “רק מלחמה אתם רוצים ! שאהידים נהיה כולנו ! הילדים שלי מחכים לי בבית, ואני אף פעם לא מגיע, עד לילה. כל יום בערב הם בוכים, ובוכים, ומחכים, וכל יום, אני שש שעות, ארבע שעות, שמונה שעות, בדרך. במחסומים. והם מחכים ובוכים. וגם אני בוכה. את לא הייית בוכה אם הילדים שלך היו מחכים לך ככה שעות ועוד שעות כל יום?” ועוד אמר:”אתם רוצים שלום? תצעקו! תצעקו שאתם רוצים שלום! רק מלחמה אתם צועקים!” מחסום תיאסיר 13:30- 15:50אנחנו מגיעות למחסום ששום דבר לא זז בו. שבעה כלי רכב ממתינים במנוע דומם, פניהם מערבה לכיוון טובס וג’נין. הנהגים מדווחים על כשעה המתנה. בכיוון השני, ממערב למזרח, ממתינים כחמישה כלי רכב. אף רכב לא נראה בעמדת מעבר, ובעמדת החיילים, (הרחוקה כ-65 מטר מהבטונדה שמאחוריה ממתינים כלי הרכב) לא קורה כלום. ירדנו שם מהאוטו ועדנה התחילה ללכת לכיוון החיילים, שמייד נעורו לפעולה, יצאו מהעמדה ומיהרו להודיע ש”אסור לכם לעמוד כאן”, “אנחנו נעביר אבל רק אם תזוזו”, “אם לא תזוזו חזרה, אל מאחורי הבטונדה (כאמור – 65 מטר מהעמדה), אנחנו סוגרים את המחסום ואף אחד לא יוכל לעבור”. זזנו. מייד התחילו להעביר את כלי הרכב ממזרח למערב. האופן שבו זה נעשה הוא כזה: הקריאה לרכב שממתין להתחיל להתקרב מתבצעת בתנועת יד קלה של החייל. זהו הסימן לנהג שממתין להתקדם כ-35 מטר עד לבטונדה נוספת ולעצור שוב.בנקודה זו על כל הנוסעים לרדת מהרכב ולהסתדר ולעמוד בשורה ליד הרכב. על הנהג להתקדם ברגל, לאט אל החיילים, כשידו ובה תעודות הזהות של הנוסעים, פשוטה לפנים. החייל לוקח ממנו את התעודות וממשיך לפי שיקול דעתו: לפעמים מחזיר אותן אחרי דקות ספורות ומאפשר לרכב להמשיך לנסוע ולעבור את המחסום, ולפעמים לא. לפעמים הוא מחליט שעליו לבדוק היטב את הפלסטינים שחוזרים הביתה לכיוון טובס, שמא יש עליהם חגורות נפץ או אלוהים יודע מה. במקרה כזה אפשר לראות כיצד מפעיל חייל ישראלי “שיקול דעת”, גם לגבי הצורך בבדיקה הקפדנית וגם לגבי האופן של ביצוע הבדיקה, לדוגמה:בשעה 15:10 הגיע למחסום אוטובוס מלא עד אפס מקום, בפועלים פלסטינים שחוזרים לביתם מעבודתם בהתנחלויות. לאחר שקיבלו את הסימן, התקרב האוטובוס מהבטונדה הרחוקה אל נקודת העצירה של הבטונדה הבאה. הנהג עצר, ירד עם נוסעיו מהאוטובוס והתחיל להתקרב לחייל, מחזיק בידו המושטת את תעודות הזהות של הנוסעים.אלא שהפעם החייל (חובש כיפה שחורה גדולה ואש בעיניו), התחיל לצרוח על האנשים כל מיני הוראות: “תחזרו אחורה”, “אחד אחד”, “תעמדו”, “תעלו” וכדומה. בהתחלה לא ניתן היה להבין מה הוא רוצה ולמה הוא צורח ומנפנף ברובה, אבל תוך דקה הפלסטינים הבינו מה העניין: הוא החליט לבדוק אותם בקפדנות, אחד אחד, ולכן ציווה עליהם לעלות כולם בחזרה לאוטובוס והפעם לרדת אחד אחד. כל אחד צריך להרים את החולצה גבוה ולהפשיל מִכנָסִים, כדי שהוא יוכל לראות שאינם מעבירים חגרות נפץ אל תוך ג’נין. כך עשו. עלו שוב לאוטובוס וירדו אחד אחד, הרימו חולצה, הפשילו מכנס אחרי מכנס, כך כולם. כולל אנשים מבוגרים מאוד, בגיל של הסבא של החייל. אבל הוא, חף מכל אסוציאציה וחדור אמונה, לא נתן לזה להפריע לו. זה לא לקח הרבה זמן. תוך רבע שעה, הרבה ביזוי והשפלה, והאוטובוס עבר.במהלך שהותנו במחסום שוחחנו עם קצין צעיר, שהגיע לבדוק מדוע אני מצלמת כל הזמן, את מי ומה. הוא חזר על כך שאסור לנשות מחסוםווטש להתקרב למחסום, ומותר לחיילים להעניש את הפלסטינים ולא להעביר אף אחד, כל זמן שמחסוםווטש מסרבות להתרחק. בהמשך שוחחנו גם עם מג”ד חדש שהגיע עם קציניו לדיון בסיס. אמרנו לו הרבה ממה שאנו חושבות על שנעשה שם, והודענו לו שנעשה ככל יכולתנו לחשוף את המתרחש ב”לב המאפליה” הזה של מחסומי הבקעה, בכל דרך אפשרית. עדנה התלוננה בפניו, על כך שהחיילים אינם מעבירים את המכוניות כשהן מגיעות, אלא מאלצים את הנהגים להמתין זמן רב עד שיצטבר תור ארוך של מכוניות, ורק אז מתחילים לבדוק ולהעביר. המג”ד וקציניו אמרו שזה לא ייתכן, שכל רכב שמגיע מייד נבדק. אלא שאז בדיוק ירד אחד הנהגים הפלסטינים, ניגש אלינו והתלונן בפני המג”ד בדיוק על אותם הדברים. הוא אמר שפעמים רבות, כשהוא מגיע למחסום ואין רכבים נוספים, החיילים לא נותנים לו להתקרב אלא ממשיכים לשבת בעמדה שלהם בלי לעשות דבר, ועד שלא מצטבר תור אינם מתחילים לבדוק. המג”ד שוחח ארוכות איתנו ועם הנהג, הקשיב בתשומת לב לתלונה והבטיח לוודא שזה לא יקרה עוד.מחסום חמרה – 16:15-17:00כשהגענו למחסום לא ראינו שום תנועה. כ-20 כלי רכב המתינו לכיוון שכם, ועוד כ-10 כלי רכב המתינו בכיוון ההפוך. כמו כן, כ-30 הולכי רגל המתינו גם הם. מפקד המחסום הסביר לנו שהרגע התחלפה משמרת, שהם מעט חיילים ושהתקבלה “התרעה חמה”. הם מתארגנים לבדיקות קפדניות מאוד. לאחר כ-10 דקות הגיעה המשמרת החדשה, כולל שני קצינים מ”פ והתחילו להעביר את הולכי הרגל ואת המכוניות. כעבור כחצי שעה עברו כל הולכי הרגל וכל הרכבים לכיוון שכם. ב 17:00 עזבנו את הבקעה.