חווארה, 24.6 יום חמישי, אחה”צ משקיפות: נילי, ענת, מנוחה ונורה (מדווחת) ביטולים של הרגע האחרון הקטינו את הקבוצה ל-4 בלבד (לעומת 7 מתוכננות) והחלטנו להתרכז בחווארה ולותר על משמרת בבית איבא (זה קורה מדי פעם וכדאי אולי לתכנן משמרות גדולות יותר). סיכום המשמרת: חם, אבק, הטרקטורים עובדים, השטח חשוף ללא צל, יש מים שאפשר להעביר מדי פעם למעוכבים. היתה משמרת לא קלה, אם כי ללא אירועים טראומטיים וסיכמתי עם מנוחה שהיו לנו כמה הצלחות נקודתיות.כשהגענו מעט אחרי 2 לתור הכניסה לשכם (המחסום הדרומי) כבר היו שם כ-15 מעוכבים. תור די ארוך גם של מכוניות וגם של אנשים. החיילים חדשים יחסית במחסום, בודקים ומעבירים את הפלסטינים בצורה סבירה, אם גם באדישות וחוסר נכונות להתגמש. בשעות הלחץ (וכשהם עצמם כבר עייפים וחסרי סבלנות), מתנהל (כרגיל) המאבק על המישמוע של הפלסטינים: “אחורה, אחורה, אם לא תזוזו אחורה לא נבדוק”. ואני שוב מטרטרת לחייל שהדרך היחידה להפיג את ההידחפות קדימה, היא להעביר יותר מהר, ו”מוכרת” שוב את הניסיון שצברתי במשמרות עם רב-סרן עופר: “תתחיל לקרוא, לפחות לנשים, בשלשות, לבדוק מה שהכרחי ולהעביר”. הוא עושה עצמו לא שומע, אך מתחיל לקרוא להן שתיים, שתיים.המעוכבים יושבים בשמש, וביניהם מתגלה זוג פלסטיני-קנדית ומשפחה פלסטינית-אמריקאית: אבא מבוגר, בנו ואשת הבן ושני ילדים קטנים. בשני המקרים – תיירים שבאו לבקור משפחה בשכם, יצאו למספר ימים לבקור משפחה ברמאללה וכעת חוזרים לאסוף את חפציהם כדי לחזור לבתיהם. למרות שנתנו להם להיכנס לשכם ואח”כ לצאת לביקור ברמאללה, כעת אינם מורשים לחזור: אין אשור כניסה לבעלי דרכונים זרים (מדאגה לביטחונם האישי…..). למרות הבטחות מהחיילים ואח”כ מהמת”ק ש”תוך חמש עד עשר דקות הם ישוחררו”, לוקח לנו כשעה וחצי להביא לשחרורם. סגן משנה א. העונה לפלאפון אומר שהוא בצד השני של המחסום מטפל בבעיות דחופות (ואני מעכבת אותו) ומציע שאגיע לפגוש אותו. אני הולכת לשם ומגלה בחור צעיר המנסה לטפל בסבלנות במגוון של בעיות העומדות לפתחו: יש ילדה בתוך העיר בבית שצה”ל יושב בו. היא חולה והזמינו אמבולנס לקחת אותה, אך החיילים (במקום אחר?) לא נותנים לאמבולנס להתקרב….. הוא מנסה לתאם את אי-התיאום המדהים ואני מסכימה עמו שזה דחוף יותר וממשיכה לעקוב אחריו בהתמדה כדי שהעניין “שלי” לא ישכח…… בתוך כך מגיע אמבולנס: יש בו תינוקת בת חודש עם מחלת דם בעייתית והם נוסעים לרמאללה שם מחכה להם רופא מהדסה שבא במיוחד לבדוק את התינוקת. א. בודק את האמבולנס, יושביו, המסמכים, כל התיקים. הכל בסדר, אך לפני שניתן האישור להמשיך, יש מהומה בתור הנכנסים והוא רץ לטפל בה. הנהג מחכה ואני עוקבת אחר הקצין. הוא גומר לטפל בתור ואני מנדנדת: “תשחרר את האמבולנס ותתפנה לטפל בתיירים בצד השני”. ופתאום מגיע ג’יפ של המת”ק, הקצין עולה עליו ונעלם ביעף. הוא נוסע לצד השני ואכן משחרר את המעוכבים, אך פה נשאר האמבולנס ואני ונהגו עומדים נדהמים….. הרופא לא יחכה יותר מדי ברמאללה ומוכרחים להביא אליו את התינוקת…… אני מתרוצצת בין החיילים, מעידה שראיתי את הבדיקה ולוחצת לסיים התהליך ולהעבירם, ולבסוף מצליחה…..ספור אחרון, נחמד, בחזרה בצד הדרומי: אשה מבוגרת לבושה חגיגית בשמלה מסורתית רקומה בדרכה עם אחיינה לחתונה משפחתית. היא מורשית, אך לא הנער הצעיר. והיא עומדת ומתחננת אלי (בערבית שאיני מבינה) שאעזור לה ואני חסרת אונים. מתור הגברים מגיע גבר צעיר, גם הוא בן משפחה ובדרכו לאותה חתונה ופתאום אני שומעת אותו מנהל שיחת רעים ברוסית עם החייל: הפלסטיני – רופא שלמד במוסקבה, והחייל – עולה משם, הפכו ללנדסמנשפטים…… הזקנה עם אחיינה קבלו רשות מיוחדת לעבור. כל השאר, הסיפורים ה”רגילים”: ההתרוצצות והשיחות עם פלשתינאים, חוסר האפשרות לקדם את שחרור המעוכבים, מנוחה מטלפנת, נילי מנסה לעזור בתור, ענת מחזיקה תינוקת חולה כדי שאביה יוכל להרים את החולצה (אולי מתחת לתינוקת הוא נושא מטען…) ועוד כהנה וכהנה. קצת לפני שש, יצאנו חזרה לחיים הנורמליים שלנו.