לגור באתר שהוא גם אתר ארכיאולוגי, גם גן לאומי וגם הוכרז כמובלעת “מרחב תפר” זה עונש שאפילו שמואל הנביא, שלפי המסורת קבור שם, לא איחל לגדולי שונאיו.
300 תושבי הכפר, אורחיהם, קרובי משפחה, מורים, רופאים ובעלי מקצוע  נדרשים להיתרים מיוחדים כדי להיכנס או לצאת דרך מחסום יחיד לשאר שטחי הגדה (הכניסה לירושלים אסורה כמובן). תמיד היה קשה להשיג אישורי מעבר, אך מאז ה-7 באוקטובר הדבר כמעט בלתי אפשרי. 300 תושבי הכפר העתיק נתונים במצור ונתקלים בקשיים יום יומיים של הזנחת תשתיות, איסור עיבוד שטחים פרטיים, הריסת כל התקנה ובנייה, איסור הכנסת סחורות מכל הסוגים.  היחס אליהם משפיל, כאילו אינם זכאים לזכויות אדם כלל.

בהחלטה ספונטנית הגענו לבקר את ידידנו משכבר הימים, עיד, ולראות מה התרחש מאז תחילת הבידוד הרשמי כ”מובלעת מרחב התפר”. קבענו פגישה אך עיד ביטל אותה ברגע האחרון ואנחנו החמצנו את ההודעה. נסענו למקום בו ביקרנו רבות. הפעם מצאנו את דרך המלך חסומה.  למה? מה קרה? ניחשתם – מחדשים כביש עם מעגל תנועה ומכינים מגרש חניה למתפללים היהודיים ש”כבשו” את רוב האתר והשאירו לפלסטינים פינה נידחת  במסגד, “בקצה העולם”.

בדרך למכונית נתקלנו בקבוצת נשים שהייתה בדרכה למשרדי מועצת הכפר. מהם קיבלנו את מספר הטלפון של ראש הכפר שהסכים להיפגש אתנו. מיד בבואנו הסביר לנו כי קבוצת הנשים באה למרפאה לפגוש את הרופאה האונקולוגית, אבל האחות המלווה מעוכבת כבר שעתיים במחסום ג’יב וכנראה בלעדיה לא ניתן יהיה לקיים את הטיפולים.

שמענו עוד על הקשיים שניצבים בפני אנשי הכפר שלמעשה כלואים בו. כמעט כל יום מטפל ראש הכפר במקרים שלא מתירים לתושבים או מבקרים להגיע לכפר. בעבר היה קשר סביר עם המת”ק, אך כיום לרוב אין מענה. גם היום לא מצליח ראש הכפר לדבר עם איש הקשר במינהל כדי שיורה שיתנו לאחות לעבור כדי לבצע טיפולים.
ראינו את המרפאה הצנועה ודיברנו עם הרופאה. היא קשורה לבית החולים באוגוסטה ויקטוריה – אלא שלנשים מנבי סמואל אין גישה לשם ואישורים לעבור לבית החולים ברמאללה ניתנים בצמצום.
כאשר עמדנו לעזוב התיישבו הרופאה והמטופלות לארוחת בוקר והזמינו גם אותנו, אך אנחנו היינו קצרות בזמן ונפרדנו מהן לשלום.

התכוונו לבקר גם בכפר עקב, אך מפאת לחץ זמנים שוחחנו עם איש הקשר שלנו שם רק בטלפון ונבקר אצלו בהזדמנות אחרת. בטלפון שמענו על אין סוף קשיים גם שם ועל התעללות בלתי פוסקת בתושבים. כ-90,000 מהם תושבי ירושלים בעלי תעודת זהות כחולה, וחלק גדול מהם מועסקים במזרח ירושלים ובמערבה. במחסום קלנדיה אין מתייחסים אליהם כתושבים ירושלמים בעלי זכויות כחוק, מעכבים אותם לזמן ארוך ומקשים עליהם לקיים שגרת חיים ועבודה.

כך נראים החיים בשטחים הכבושים – וכל זה בחצר האחורית של ירושלים. בנבי סמואל, המחסום היחיד לעולם החיצוני נפתח ב-7 בבוקר ונסגר ב-4 אחה”צ.  איך מקיימים חיים נורמליים תחת איסורים דרקוניים ועיכובים יום יומיים?  כנראה שזו המטרה העליונה – לגרום לכמה שיותר תושבים להסתלק ולרוקן את הכפר העתיק. לדברי התושבים – אין להם כוונה לעזוב.
הדבר החיובי הבלעדי שחווינו היום הוא יופיו של הטבע הירוק לאחר הגשם והפרחים שמתחילים לצוץ בכל מקום. השקדיות כבר פורחות – האם האביב כבר הגיע?