קלנדיה/ א-ראם/ענתא – בוקר יום ב’, 22.8.05 במשמרת הווטש: עדנה פ, ענת ט (מדווחת) 7:00 בקלנדיה: על הגבעה הדרומית שמעל הכיכר (איפה שהיה הפילבוקס) צצה לה החומה האפורה המבעיתה. מדובר בקטע חומה שלא ברור לאן הוא מתחבר בדיוק (נאמר לי שאיבון הסתכלה במפות ויודעת). המראה משונה וכאילו מאיים לבתר את הכיכר ההומה למדי. ב”מסדרון” המוביל אל המחסום מן הכיכר יש קטע שבו מונחת קונטרטינה שיכולה לגרום לפציעה אם מישהו ייפול עליה. בתשובה לשאלתנו, עונה דני מהמת”ק שהדבר נעשה בגלל תלונות העוברים ושבים על חסימת המעבר בדוכני הרוכלים. אנחנו לא משתכנעות. ניב מפקד המחסום מיידע אותנו שבעוד כחודש הם עוברים למסוף החדש, אך כל החומות והגדרות יקחו עוד זמן. אין כמעט עוברים ושבים, ובמחסום דרומה עוברים כמעט רק גברים. הילדים בחופשה, אולי זה ההסבר. הטינופת חוגגת, ובמהלך שהותנו מגיע צוות הניקיון של העיריה (שני וחמישי בבוקר). הם טוענים ששעה אחרי הניקוי שוב יצטבר הלכלוך. מסתבר שאת פחי הזבל שאליו הצוות מפנה את כל הקרטונים והאשפה מפנים רק ביום שלישי, כך שביום שני, זוחל הזבל בחזרה מן הפחים למעבר. תור המכוניות מגיע לכ-20; עוצרת אותנו אישה ומספרת שביום שבת בבוקר היה תור של 100 מכוניות במשך 3 שעות. 7:45 בא-ראם: תור מכוניות ארוך – כ-20. הבדיקה איטית במסלול אחד. עקרונית אפשר היה לפתוח את נתיב הוי.איי.פי. לסירוגין ולשחרר את הלחץ, נראה שיש בסביבה הרבה כוח אדם. אבל זה לא נעשה. אין מעוכבים. סגר מלא למעט מקרים הומניטריים שלא נצפו, מלבד מנוע שב”כ שביקש לעבור לבדיקת עיניים. שולחים אותו לרמאללה, ומודיעים לו שאין לו סיכוי לקבל תסריך בכל מקרה. 8:15 בענתא: לא ידענו זאת, אבל כאן ציפה לנו “השיא” של המשמרת. במחסום 9 מעוכבים מבוגרים. אנחנו שואלות את המג”בניק ממתי, הוא עונה – “10 דקות”. המעוכבים טוענים שמ-6:30. כשמופיע ג. כ., מפקד המחסום הידוע בהתפרצויותיו הוורבליות כלפי נשות הווטש, אנחנו שואלות אותו מה פשר הסתירה. התשובה היא צרחות: “מ-6 בבוקר. אני לא חייב לענות לכן, ועוד מילה אחת ואני מעכב אתכן. תעופו מכאן.” אנחנו מתקשרות לאמיתי הלוי להתלונן על ההתנהגות הפרועה כלפינו, ובמזל תופסות אותו בסלולרי. הוא מקשיב בסבלנות, ומפנה אותנו לקצין אג”ם שלמה הרשקוביץ – 050-5219307 (אח”כ מסתבר לנו שג’יהאד קבאלן עבר כנראה אירוע מוחי ואת תפקידו ממלא אדם בשם כפיר, שלא הצלחנו לתפוס). גם קצין אג”ם לא עונה. עכשיו כשברור שהפלשתינים לא הגזימו בזמן העיכוב, אנחנו מתמקמות ומחכות לראות מתי יתחילו למלא את התלונות; מגיעה ניידת משטרה ועוזבת. הכול מתנהל במין קריאות תיאטרליות של ג. כ. אל חייליו, תוך פזילה אלינו. התנהגות חיילי המג”ב כלפי הפלשתינים אדנותית ומזלזלת. אח”כ מתברר לנו שהניידת הביאה טופסי תלונות – פשוט לא היו להם טפסים מ-6:30 בבוקר! לאחר כמה דקות עוברים שני צעירים פלשתינים במחסום ואחד מהם מגיב בצעקות כלפי המג”בניקים שהעבירו אותו: “ככה לא מדברים, זה לא יפה”. אני (ענת) מצטרפת ואומרת: “אתם באמת מדברים לא יפה, לא צריך ככה להתנהג”. זהו. זאת הייתה המילה הנוספת שג. כ. חיכה לה – אני מעוכבת. נאסר עליי להשתמש בפלאפון ומעמידים אותי לא ליד המעוכבים הפלשתינים המבוגרים, אלא ליד הסככה של המג”ב, ואוהד, חייל המג”ב שלו הערתי מתחיל למלא את התלונה נגדי – עסק עתיר פרטים לא נאמנים למציאות שדרש ממנו כ-30 דקות (נאמר שם שצרחתי וביקשו ממני שלוש פעמים להירגע ולא הפסקתי – וכך הפרעתי לשוטר במילוי תפקידו). נאמר לי שיגיע ג’יפ של מג”ב לקחת אותי למגרש הרוסים לחקירה. עדנה פרץ מתקשרת לסילביה פיטרמן וזו יוצרת מיד קשר עם חנה בר”ג. הן מבטיחות להרים טלפונים ומתדרכות אותי לומר שנשות מחסום ווטש יגישו תלונה רשמית למשטרה על מפקד המחסום, מכיוון שדבר דומה קרה בשבוע שעבר ועוד פעמיים בעבר האיש השתלח במשמרות שלנו. את ג. כ. האיום הזה מצחיק, ובכלל קורה דבר מוזר. נעלמו הצעקות והעצבים שלו. הבחור נעמד על ידי במשך כשעה (עד שמגיע נציג החפ”ק) ומעֲלֶה מופע סטנד אפ, ששזורים פה עלילות גבורה שלו – “עצרתי פעם אישה בת 84, שבכתה כשהגיעה לקישלה. לא השמאלנים ולא המתנחלים יהרסו לנו את המדינה.” – סיפורים אישיים, בקשות להשיג לו חברה שמאלנית צעירה שישנה את דרכיה, והתרברבויות מביכות על כך שהוא היה צריך להיות ראש הממשלה ושאלות נוסח אורי זוהר הקדוּם – “אני לא נחמד, תגידי לי, אני לא יפה?”. האיש קצת מטורף. אני אומרת לו שכנראה עצר אותי כדי שיהיה קהל למופע שלו. הוא צוחק ואומר שהוא לא פוחד מהתלונות שלנו, הוא קבוע פה והמחסום אצלו דופק תיק-תק בלי בעיות ויש אליו הערכה רבה. בסופו של דבר, כדי לקצר את הסיפור מגיע קצין מן החפ”ק ומבקש ממפקד המחסום וממני לסגור את העניין בשקט ובכבוד הדדי. אני אומרת לו שדווקא השבוע הייתי גאה מאוד במשטרה שלנו, אבל הדבר בלתי מתקבל על הדעת – איך מנהלים שיחה על דברים הקורים במחסום אם כל דיבור עם המעוכבים או אנשי המג”ב נגמר בצעקות ועכשיו בעיכוב של מי ששואל שאלות ומעיר הערות. מה שהוצע לי בתשובה – להתקשר למפקדי המג”ב של עוטף ירושלים, אך לא לדבר עם חיילי המחסום. תשובה לא הגיונית לדעתי, וכך אני גם אומרת. אני משוחררת והתלונה מבוטלת. אבל כידוע, אין רע בלי משהו טוב, במהלך העיכוב שלי הגיעו שתי נשים ממחנה שועפאט עם דרכון ירדני ועם אישור ממשרד הפנים שביקשו הארכת שהות ב-95 שייענה תוך 6 חודשים. הן מבקשות להגיע למרפאת יום אורטופדית בירושלים. בתחילה הן מסורבות, אך כשמגיע קצין החפ”ק הוא מאשר להן – כי הדבר בסמכותו. עדנה פרץ ואני נוסעות לדרכנו, חנה בר”ג אומרת לי שהחליטה להגיש תלונה נגד ג. כ.