בית לחם וסביבתה, יום א’ 04.09.05 , בבוקר משקיפות: סילביה פ., חנה א. (מדווחת) 06:55מחסום בית לחם: שקט איום. אנחנו פוגשות כמה הולכי רגל אחדים אך אין תור של הולכי רגל. כנראה הסגר עוד תקף. יש מעט כלי רגב נכנסים ויוצאים, כמה אוטבוסים ריקים נכנסים לבית לחם, כנראה לקחת תיירים. השיחה השבועית שלנו עם י. לא מתקיימת הבוקר. י. לא במצב רוח ידידותי הבוקר ומגרש אותנו למאחורי המחסומים של המשטרה. 07:20אל חאדר: תוסס כרגיל ואפילו יותר מהרגיל. כנראה פתיחת השנת הליצודים החדשה מעורר את כולם לפעילות גדולה ביום א’ מוקדם בבוקר. 08:10מת”ק עציון: הצריף מלא כבר כמעט לגמרי. קבלן אחד שפוגש אותנו במגרש החניה מתלונן קשות על העובדה שלמרות שיש לו ולעובדיו רשיון עבודה מסודר, המכונית שלו עם כל כלי העבודה ומקום להסעת נוסעים לא קיבל רשיון. עכשיו עליו לנסוע במוניות מהקונטיינר למעלה אדומים. למרות בקשות חוזרות ונשנות, המכונית שלו מסורבת. סילביה נותנת לו כרטיס של האגודה לזכויות האזרח. בפנים בצריף אנחנו מוצפות בקשות מכל הצדדים, כולם מסורבי שב”כ. הבה עבודת בית בשבילנו… ביציאתנו אנחנו פוגשות, כרגיל, את עו”ד אחדוש מחברון. לסילביה יש הוראות מדויקות עבורו איך להביא את הורי אשתו מאוקראינה לחברון. אנחנו לוקחות את הדואר שלו, כרגיל. בנוסף לדברים ה”רגילים” לצערנו, יש עוד משהו חשוב לשים לב אליו (שוב): האנרכיה השולטת בכל הנוגע ליחסים עובדים/מעבידים. שני אנשים אתם דיברתי סיפרו לי שהמעבידים הפלסטיניים לא משלמים להם את שכרם. פשוט כך, ואין לאן ללכת לקבל את המגיע. אותו מצב בצד הישראלי. איש צעיר אחד שפגשתי בחוץ סיפר את הסיפור הבא: המעביד הישראלי שלו מתלפיות היה חייב לו 21,000 ש”ח. היות והוא לא שלים את החוב, הפועל הצעיר חטף את בנו בן ה-7. הוא היה מוכן להחזירו עם תשלום החוב שלא איחר לבוא. בינתיים הפועל והילד בילו יום שלם ביחד בנעימים…יש פה פצצה מתקתקת, אחת מיני רבים ניתן לומר.