אבו-דיס, יום שישי 23/12/05 בוקר משקיפות ומדווחות: מיכל ז., ריטה מ. תקציר:3 אמבולנסים מעוכבים 15 דקות בא-זעים כשבתוכם פצועים קשה. הטרמינל החדש סיור מודרך בטרמינל הנבנה החדש “זיתים” בעזריה באזור הדרך למעלה אדומים/יריחו.נסענו לטרמינל החדש מא-טור. שני שומרים חמושים ניגשו אלינו מעבר לשער הנעול של הטרמינל שנבנה בימים אלה. ביקשנו לראות את המקום וסיפרנו שהיינו כאן כשהחלה הבנייה ורצינו להתרשם מהתקדמות העניין. הם בררו בטלפון וזכינו לסיור מודרך ומפורט.לא היינו בטרמינל של קלנדיה ובית-לחם, הטרמינל הזה כנראה קטן יותר אך סביר שהוא נבנה לפי אותו הדגם – ששה נתיבים, לפחות שתי קרוסלות בכניסה ואחת ביציאה – והכול ממוחשב. ליד הכניסה: תא מבטון משוריין עם חלונות ממוגני ירי ומספר חריצים להכנסת תעודת זהות ושאר מסמכים לבידוק – הכול סטרילי, ללא מגע כלשהו בין צוות המחסום לבין הפלסטינים. נתיב אחד, קצר יותר, עם קרוסלה אחת בתחילתו ואחת בסופו מיועד למקרים ההומניטאריים ואולי גם לבעלי תעודות כחולות?בצד המזרחי נמצאים שטח מקורה “עם שירותים ומים”, שם הפלסטינים יכולים לחכות אם יש “לחץ”, ומגרש חניה גדול לאוטובוסים ולמוניות.בצד המערבי נמצא מגרש חניה קטן לאוטובוסים ולמוניות – לא לרכבים פרטיים – כנראה לאיסוף מי שהורשה לעבור.גם בצד המערבי נבנה מכלול של חדרים ששמותיהם מעידים על ייעודם: “חדר המתנה”, “מעצר”, “חקירה”.וכן חדר נוסף שאת ראשי התיבות הצבאיים שלו לא הצלחתנו לפענח: מנא”ז – עבור מפקד המחסום?כשעמדנו לעזוב, פלסטיני שכנראה עובד שם, אולי כמשגיח, אמר לנו בנוכחות שומרים אחרים “להגיד לכן את האמת? כאזרח ישראלי יש לי סיוטים מהמראה הזה”. סוואחרה/קונטיינר בעגה הצבאית ‘רשת דייג’למחסום זה אנחנו מגיעות דרך עזריה, אבו-דיס וסוואחרה.מעט רכבים, כולם עוברים ללא קושי. שוחחנו עם המפקד במקום, שהסביר לנו שמחובתו לאפשר לאנשים לעבור עם כמה שפחות אי-נוחות – אין צורך באישורים מיוחדים כדי לעבור כאן, הוא אומר, אלא רק עבור רכבים פרטיים. הדבר היחידי שמחפשים הוא “חשודים” – ובודקים את הניירות כדי לוודא האם הם מבוקשים, ואם לא, מעבירים אותם כמה שיותר מהר. רק אם יש התראה לגבי אדם מסוים שאמור לעבור דרך המחסום – אז בודקים את כולם – ומכוניות יכולות להמתין “שש שעות”. למדנו את העגה הצבאית החדשה לפקודה זו: רשת דייג. אם יש סגר, הוא ממשיך, אנשים לא מורשים לעבור כאן – אבל הוא מבטיח לנו שכבר מזמן לא היה סגר – “זה כבר שנים” – ידוע לנו שזה אינו מדויק, אך אולי זה נכון לגבי החודשים האחרונים. מחסום א-זעים בכביש ממעלה אדומים/יריחו לירושליםחזרה לאבו-דיס דרך מעלה אדומים, אחרי שהמפקד אמר לנו שאפשר לעבור את המחסום לכיוון קידר, מה שלא התאפשר לנו בעבר.במחסום א-זעים, על הכביש הראשי, אנחנו רואות שני מיניבוסים שנבדקים, לכן אנחנו יורדות. נאמר לנו שיש סגר ואין מעבר לירושלים. כל מי שאינו בעל תעודה כחולה – אפילו בעלי אישורים ואנשים מבוגרים מאוד – מורד מהמיניבוס וכל התעודות נבדקות בקפדנות. כבר 11:00 ושעת התפילה מתקרבת, המבוגרים ממהרים להגיע למסגד בשעה 11:30 . אנחנו מתקשרות לאלי גבאי והוא מבטיח לבדוק.בינתיים הנוסעים שהורדו עוזבים את המחסום ברגל, כנראה ישובו ליריחו במונית אחרת או אולי יצליחו לנסוע לירושלים ברכב שעבר את המחסום.לא נראה שאפשרות זו מטרידה את החייליםבעודם עסוקים עם נוסעי המיניבוס מגיעים שלושה אמבולנסים מיריחו. עוצרים אותם ומודיעים להם שיש לקרוא לאמבולנס ישראלי כדי שייקח את הפצועים לאל-מוקסד בהר הזיתים. הנהגים והפרמדיק מתווכים ואומרים שהם מסיעים אנשים שנפגעו קשה בתאונת דרכים שבה רכב התהפך והנהג נהרג, ושכל דקה חשובה להצלת חייהם. הם מסבירים שבית החולים ביריחו שלח אותם לאל-מוקסד בגלל חומרת הפציעות. למרות זאת הקצין מתעקש שיזמינו אמבולנס ישראלי ויעבירו את הפצועים “מגב לגב”. אנחנו מזועזעות ורותחות מכעס – איך אפשר לעכב אנשים שמצבם קריטי וכולם מחוברים לאינפוזיה?- אנחנו מתקשרות לדליה בסה ובדיוק אז מגיע שלומי בג’יפ, אולי בעקבות שיחתנו הקודמת עם אלי גבאי. עושה רושם שהכול מסתדר, אבל הם עדיין לא זזים מהמקום – צריך עדיין לבדוק את התעודות של הפצועים… פרמדיק אחד אומר שהפצוע באמבולנס שלו במצב קריטי עם פגיעות ראש ושכל דקה חשובה. “אני דואג לחייו”. בסופו של דבר הם מורשים לנסוע, אבל רק בליווי של שלומי בג’יפ…עיכוב מיותר זה נמשך רבע שעה – מקרה הומניטארי ברור והפרה בוטה של זכויות אדם תוך סיכון חיים.אנחנו מתקשרות שוב לדליה בסה כדי להתלונן על האירוע. היא אומרת ש”היה להם זמן רב מרגע התאונה לדאוג לסידורים המתאימים כדי לעבור לירושלים. הם תמיד עושים לנו את זה – דווקא. אני אתלונן בפני המתאם הרפואי ביריחו”בתגובה אנחנו משיבות: “כשאנשים פצועים קשה אי אפשר לשאול מדוע חסרים להם הניירות המתאימים”מיניבוס שמגיע אחרי האירוע עובר ללא כל בדיקה. הפשפש אנחנו מגיעות לקול המואזין. אנחנו רואות קבוצה גדולה של גברים – כ-20 – מעוכבים ליד הקיר. תעודותיהם נלקחו והם אומרים שחלקם כאן כבר שעה או שעתיים, עומדים בקור המקפיא. הם מתלוננים על כך שהתפילה כבר התחילה – אם אסור לנו להיכנס לירושלים, לפחות שיחזירו לנו את התעודות כדי שנוכל להתפלל במסגד באבו-דיס.שוטרי מג”ב הצעירים (2 גברים שחצנים ואישה שנראית יותר מוטרדת) אומרים שיש סגר ושאף אחד לא עובר לירושלים אם אין לו תעודה כחולה. אבל למה לא להחזיר להם את התעודות כך שיחזרו לאבו דיס במקום לעמוד כאן בקור? לא הם לא מוכנים לשמוע.. “יש נהלים”. אנחנו שוב מתקשרות לאלי גבאי ושלומי בדיוק מגיע שוב בג’יפ אחרי שליווה את האמבולנסים לאל-מקאסד – אנחנו מתלוצצות שהוא “עוקב אחרינו” ותוך דקות כולם מקבלים את התעודות והולכים להתפלל באבו דיס. חלק מהמעוכבים מודים לנו.שלומי נותן לנו את מספר הטלפון שלו אחרי שהוא משוחח עם השוטרים שעוזבים תוך זמן קצר. מה קרה לסגר? התחיל לרדת גשם. מלון קליף אין נפש חיה. אנחנו צופרות ואישה צעירה וחייל יוצאים מ”חדר הבקרה” ופותחים בשיחה ידידותית איתנו. מגיע ג’יפ מכביש המתנחלים והשוטר מתוך חדר הבקרה אומר לחבריו שלא ידברו איתנו. בכל מקרה אנחנו מתכוונות לעזוב, אנחנו מנופפות לשלום ואולי שמענו אותה מאחלת לנו הצלחה בעבודתנו הטובה… בפשפש אנחנו פוגשות אחות דוברת צרפתית. היא עבדה שלושה שבועות ב- Notre Dame des Douleurs וצפתה בזמנה הפנוי באנשים העוברים דרך המנזר. היא מזועזעת ומספרת איך הג’יפים נוסעים בלילה ומרעישים בכוונה. היא מעוניינת להצטרף אלינו למשמרת הבאה ואנחנו מחליפים כתובות דוא”ל.