בית לחם וסביבתה, יום א’ 12.02.06 , בוקר משקיפות: סילביה פ., עפרה ב., חנה א. (מדווחת) 6:450 מעבר רחל: עשרות אנשים יוצאים מהמחסום. אנו נכנסות ומגלות שלוש עמדותמאוישות. לכל אחת מהן מחכים כ-18 איש לבדיקת תעודות ויוצאים לצד הישראלי.האנשים מתלוננים מרה על ההמתנה הארוכה שקפצה עליהם פתאום. מאות ואלפיםמחכים בתור מהבוקר, דוחפים ורבים על התור כדי לצאת לפני שמאוחר מדי. שניפועלים כבר חוזרים הביתה כי הם עובדים בתל אביב ואין טעם לנסוע לשם עכשיו.יום העבודה כבר התחיל (השעה כבר 07:30). אישה אחת מתלוננת על אי הנעימות שלאישה בין הרבה גברים בדוחק ומגע פיסי כפוי.מתברר שבין שלושת המסלולים נפתחו שניים (אנחנו כמובן לא יכולים לבדוק אתזה) וזה לא מספיק. למה לא כל השלושה בשעת הדוחק הזה? ידיעה מהקצונה במשטרהאומרת שאין תקציב (חנה ב.). היות והמחסום הזה הפך להיות המחסום היחיד בסביבהעכשיו, מעבר רחל הופך לפצצת זמן. המשטרה: הוזהרת! 07:45אל חאדר: זרם העותרים חלש בהתחלה אך גדל בזמן שהותנו שם. כ-10 בקשותבשעתיים שהיינו. 09:50עציון: המת”ק סגור לשיפוצים. חמישה-ששה איש ממתינים בכניסה האחורית,אחד לראיון בשב”כ. אנחנו פוגשים את עלי, בחור צעיר, בן 24, שעבר ניתוח בבטןויש לו תור לביה”ח סט. יוסף ביום ב’. הוא מנוע שב”כ אך צריך בכ”ז לקבלאישור לביקור בביה”ח (לפי דעתנו). אין לו לא טלפון סלולרי ולא מכונית. הואתקוע כאן ומשתמש בטלפון שלנו לצלצל למת”ק. שם אומרים לו לגשת למת”קהפלסטיני אך הוא מסרב. אח”כ אומרים לו לחכות עד שהישיבה של הצוות (כל יוםא’) תסתיים. אנחנו לוקחים את מספר הטלפון של האיש שמחכה לשב”כ ומתקשריםמהמכונית: אין שינוי, עלי מחכה. אחרי שעתיים האיש ההוא מצלצל אלינו ואומרשעלי עדיין מחכה. אנחנו מתקשרים לאייל ומשאירים הודעה במשיבון. אחרי עודשעה ומשהו אנחנו מתקשרים שוב אך הטלפון לא זמין. כנראה שהוא נקרא סוף סוףלראיון שלו. ועלי? לא שמענו עליו יותר. אייל לא השיב להודעה שלנו.