תמצית הדברים

בביקור בכפרים אבו פלח ותורמוס עייא סיפרו לנו תושבים את הדברים הבאים:

מתנחלים משילה ומעדי-עד, הסמוכים לתורמוס עייא, כורתים עצי זית, והצבא לא מאפשר לאנשי הכפר לתמוך באיכר המותקף.

מדי לילה לאחר חצות, ג’פים מהצבא ומהשטרה מופיעים בתורמוס עייא. לפעמים, בשעות אחרי הצהרים, מופיעים גם חיילים רגלית. הם חוקרים צעירים ברחוב, ולפעמים גם בבתים כאשר נכנסים פנימה. לפעמים אף נותנים להם מכות.

תִּזְמוּן מֻטְעֶה: שוטרים מחרימים מכוניות ישנות רק לאחר שהם נמכרים. וכך גורמים הפסד כפול  וכבד לבעלים העניים, המפסדים גם את המכונית וגם את 2000 ש’’ח שאותם שילמו.

בחודש האחרון, בצומת תפוח, הכביש הראשי 60 המקשר בין צפון (שכם) לדרום (רמלה וירושלים) סגור לנהגים פלסטיניים שלוש פעמים ביום, בשעות שבהן רוב המתנחלים נוסעים.

פלסטינאיים/אמריקאים מעניקים לילדיהם גם חינוך אמריקאי וגם ערבי, בארה’’ב ובכפר. אך נסיעה חזרה לכפר מלווה בבדיקות משפילות בנמל בן-גוריון או בגבול עם ירדן.

                                                                     ***

10.00 התחלקנו לשתי קבוצות: הראשונה, דליה וציפי, ביקרו בא-סאוויה כדי לראיין שתי צעירות פלסטינאיות, ציירת ועו’’ד במהלך התמחות. תחילה, הן בקרו בגן, שם דליה וציפי בנדיבותן, נתנו משחקים פדגוגים לילדים, דבר שהיה חסר בגן. אך התרשמו שבגן היו מעדיפים לקבל דשא בגינה. לאחר מכן, משפחת המרואיינות קבלה אותם אצלם בבית בסבר פנים יפות. הן תפרסמנה את ראיונותיהן המעניינים בנפרד.

10.30 חנה ואנה המשיכו ל-חירבת אבו פלח ולתורמוס עייא. בכפר הראשון המג’לס היה סגור. בית קפה שאותו ביקרנו בפעם הקודמת, יפתח רק בלילה.   

תורמוס עייא. ראש הבלדיה נעדר. אבל שוחחנו עם תושבים שמדברים אנגלית וספרדית בחופשיות. כי הרי 90-95% מהתושבים הינם כיום אזרחי ארצות הברית, וחלקם עבדו  גם ב-פוארטו ריקו ובפנמה. הם חוזרים ארצה לעיתים לטפול בהוריהם המבוגרים או למען חינוך ילדיהם. בונים בתים מרווחים ולאחר מספר שנים חוזרים לגור בכפר. פגשנו שני אנשים כאלה, אחד בבלדיה ,דובר ספרדית טוב והם ספרו לנו על בעיות מקומיות ועל חייהם בחו’’ל.

אלה שלא נוסעים לחו’’ל,הם לרוב עניים.

חנה, שיודעת שהפלסטיניים לעיתים לא מכירים את זכויותיהם, הסבירה להם שלכל עובד בישראל מגיע בטוח.

ואלה הדברים ששמענו מתושבי הכפר:

מתנחלים מול איכרים פלסטיניים

פעם בשבוע לערך, כשאיכר מעבד את אדמתו, כ-5 מתנחלים משילה ומעדי-עד הסמוכים מופיעים וכורתים עצי זית. כשתושבי הכפר נגשים על מנת לתמוך באיכר הנתקף, הצבא לא מאפשר להם לעשות זאות.

הצבא זורע פחד בקרב התושבים

בחודש האחרון, הכפר השקט שבו נראים מעט הולכי רגל וכלי רכב מדי בוקר, זוכה לביקורים סדירים מטעם הצבא. מדי לילה לאחר חצות מגיעים שני ג’פים, אחד מהצבא ואחד מהמשטרה—וזה למרות שמדובר בשטח ב’.לפעמים, גם אחרי צהרים או לקראת הערב, מופיעים כחמישה חיילים רגלית. הם חוקרים ילדים וצעירים ברחוב וגם כאשר נכנסים לבתים. לפעמים הם נותנים מכות לצעירים.

האם שיטה זו של הפחדת ילדים ומשפחותיהם אמורה למנוע פגועים?     

משטרה ומכוניות ישנות

המשטרה עוצרת נהגים, בודקת תעודות ואת מצב המכוניות. סיפרו לנו, שצעיר, שנהג לאט,  נעצר כי לא היה ברשותו  רשיון נהיגה, ושוחרר רק לאחר שאמו שילמה קנס של 2000 ש’’ח. למה הטיפול כה שונה מאשר בארץ? בישראל, היו קודם מעמידים העברין לדין, ואולי גובים קנס גבוה יותר. ולבסוף, היו מונעים ממנו מלקבל רשיון נהיגה במשך הרבה זמן.

המשטרה עכשיו גם מתעניינת במכוניות ישנות. תושבים עניים קונים מכוניות ישנות, דבר שמקל עליהם להגיע לאדמותיהם. אך בחודש האחרון, המשטרה מגיעה ומחרימה מכוניות כאלה. צ. אשר ספר לנו על תופעה זו שואל: ‘’למה המשטרה לא אוסרת את מכירת המכוניות האלה שהיא רואה כמסוכנות? הרי הם יכלו להביא גרר ע’’מ להרחיק אותם ולאסור המשך שמוש.’’ על ידי כך הם היו חוסכים לבעלי המכוניות כ-1500-2000 ש’’ח, סכום לא מבוטל לאומללים האלה. ככה, הם מפסידים גם את הכסף וגם את הרכב היחיד שיכלו להרשות לעצמם.

חנה הציעה להם להכין,לביקור הבא שלנו, רשימה המפרטת של מקרים כאלה עם תאריכים, ופרטים נוספים ע’’מ שנוכל לנסות לעזור להם.

קהילות פלסטיניות בארצות הברית

בשיקגו, ניו יורק וניו ג’רז’ סיטי, ישנה מערכת חינוכית ערבית, מגן ועד התיכון. (בערים אחרות בארה’’ב, קיימים רק בתי ספר יסודיים). בוגרי תיכון יכולים להמשיך ללמוד במכללות ואכן רבים כך עושים. אבל עבור משפחה  מרובת ילדים, בתי ספר אלה הם יקרים למדי. לכן הם שולחים  את ילדיהם לבתי ספר אמריקאיים ומשלימים את חינוכם באמצעות בתי ספר בשבת וביום ראשון, שם לומדים את השפה, הדת, והתרבות שלהם. (בדומה ליהודים, לקתולים, ואף ליפנים).

בנוסף לכך, משפחות חוזרות לטורמוס עייא למספר שנים ע’’מ שהילדים ילכו לבית ספר, כשהאבא בא לביקור כל 3 חדשים או בקיץ. לאחר מכן, הצעירים חוזרים לארצות הברית להשלים את התיכון האמריקאי ולהמשיך לאוניברסיטה.

נסיעות לישראל של פלסטינאיים/אמריקאים   

עד 1996, פלסטינאים אשר נשארו בחו’’ל במשך יותר משנה, איבדו את תעודת זהות, אשר ישראל הנפיקה להם. (לפי המוקד,’’בין 1967 ו-1994, הצבא בטל את זכות השהיה ל-140,000 פלסטינאים מהגדה’’).כשרצו לחזור לכפר אפילו  אם רק לביקור, הם היו צריכים לחכות הרבה שנים עד אשר קיבלו דרכון אמריקאי או אחר. זה קרה לדובר ספרדית אשר אותו פגשנו כמבקר בבלדיה בטורמוס עייא. הוא נזכר בצער שלא יכול היה לבוא אפילו לבקור קצר כאשר אמו גססה ונפטרה. אבל אפילו דרכון אמריקאי לא פותר כל הבעיות.

נמל התעופה בן גוריון.

רק לאלה שאין להם דרכון פלסטינאי או תעודת זהות ישראלית/פלסטינאית, רק להם מותר להיכנס לישראל דרך נתב’’ג.

את אלה שיש להם תעודות כנ’’ל, מכניסים אותם תחילה לחדר בנפרד במשך 10 שעות או יותר, לאחר שהכריחו אותם להסיר את מכנסיהם, ואת גרבים ונעליים. ולאחר מכן, לעיתים קרובות, שולחים אותם חזרה‘’הביתה’’, כשהם מפסידים את הכרטיסים היקרים אשר לא יכולים להינות מהם.

נמל תעופה באמן, ירדן.

לנוסעים/ות אשר יש בידיהם דרכון פלסטינאי או ת.ז. ישראלית/פלסטינאית. טיפול רגיל, אבל כשעוברים את גשר ירדן לישראל—-אז הטפול הוא  גם משפיל כמו שבבן גוריון

זעתרה (צומת תפוח)  

בדרך חזרה, מצאנו שהכביש הראשי 60 המקשר בין צפון שכם לדרום רמלה וירושלים סגור לפלסטינאים. על פי פקודה חדשה מהחודש האחרון, הכביש הזה סגור לפלסטינאים בשעות שבהן הרבה מתנחלים נוסעים בו:

         8.00—7.00,  13.00–14.00,  20.00—16.00

זה אומר שהפלסטינאים שצריכים להגיע לשכם ולחווארה מוכרחים לנסוע בדרכים אחרות, ארוכות יותר. לטובת המתנחלים שאחרת היו עלולים לפחד לבטחונם.