אספקת יריעות ניילון לפלסטינים
החלטנו (מספר פעילים בבקעת הירדן, גדה) לעזור לפלסטינים לכסות בניילון שחור את האוהלים והדירים לקראת החורף. בעבר הבאנו יריעות ברזנט (עמידות יותר), שתרם לנו בחור מראש העין מעודפי שלטים. מאז ה-7.10 הוא לא מוכן לספק עוד, בתירוצים שונים. את עלות הניילונים אנחנו מסבסדים בכסף שתורמות ‘נשים בשחור’, חצי אנחנו חצי הן. כאן המקום להביע את הערכתי העצומה לקבוצת הנשים האמיצות הזו, שעמדו במשך שנים בימי שישי בכיכרות ובצמתים ברחבי הארץ עם שלטים נגד הכיבוש וספגו קללות, יריקות ואפילו מכות, ולא ויתרו. עתה הזדקנו ואינן יכולות עוד לעמוד מול האלימות המפלצתית ברחובות הערים.

שלמה שפירא השאיל לנו טנדר ועגלה נגררת והוסיף גם גליל ניילון ענק, ששכב אצלו בחצר מזה שנתיים. הוספנו לעגלה הרבה שמיכות ונעליים ומגפיים ויצאנו לדרך.

קיבלנו אישור מהמח”ט לעבור במחסום חמרה כדי להגיע עם הניילונים לנ’, אך מידת היריעות לא התאימה לו. מכיוון שכך העברנו את הציוד למשפחה בסמרה (שלושה אחים ואב זקן) ­והם קנו אותו בשמחה ואף הזמינו עוד גליל באותן מידות. לקראת החורף כולם ממהרים לגונן על אוהלי המגורים והסככות לבעלי החיים, והסיבסוד מקל עליהם מאוד. בכל זאת הבעיה העיקרית היא ההובלה.

בהזדמנות זו נסענו לבקר את פ’ ומ’, אחרוני הרועים באזור חמרה שנותרו במקום. באומץ בלתי רגיל הם מסרבים לנטוש את אדמתם ומתמודדים עם התקפותיו האלימות של המתנחל משה שרביט. 15 משפחות כבר ברחו משם כתוצאה מטרור המתנחלים המגובים על ידי הצבא.

התור הכי ארוך שנראה – למטרת התעללות

מחסום חמרה 12.00-13.30  בכל 22 שנות פעילותי במחסום ווטש מעולם לא ראיתי תור ארוך כזה במחסום. מאות מכוניות בדרכן לעבודה, לרופא, לסידורים, ועשרות משאיות עם סחורה, שצריכה להגיע ליעדה – תקועים על הכביש שעות ארוכות ארוכות. הנוסעים מתגודדים ליד, מעשנים, מחלצים עצמות.. וכל זה למה?? הרי אף תושב בקעה לא ביצע מעולם פיגוע כלשהו!!  מעולם !!!   ברור כשמש שזה אינו אלא עוד סיבוב של התעללות מכוונת למרר את החיים של התושבים האומללים. כאשר עברנו שם בחזרה כשעה וחצי מאוחר יותר, זיהינו הרבה מכוניות שעדיין חיכו שם עוד בדרכנו אליו, ומי יודע כמה שעות נוספות יעמדו. “מחסום המים”, סגור ב-13.45. במחסום זה עוברים תושבי הבקעה, שנמנעת מהם אספקת מים סדירה, בצינורות, כפי שיש למתנחלים בלבד. הם נוסעים לעאטוף שבשליטת הרשות הפלסטינית, במיכליות חלודות ומקרטעות,יום יום. המחסום נפתח לחצי שעה בלבד, וגם אז החיילים מעבירים קודם כל את הפועלים העובדים בהתנחלויות ולעיתים המשאיות נשלחות ריקות בחזרה הביתה.  למי אכפת שבעלי החיים של הפלסטינים ימותו בצמא, שאנשיהם וילדיהם יסבלו ממחסור במים. הצבא א מתרשם מהעובדה שהם נאלצים להרחיק בטרקטורים בדרכי עפר למקומות מרוחקים, ולשלם מחירים מטורפים עבור המים.

רצח ושעשועים של מתנחלי הבקעה
דן הביא עימו מסור חשמלי כי נודע שבחלת ח’דר, כפר פלסטיני שביקרנו בו רבות בעבר, יש עצים כרותים והוא חשב לטפל בהם. אבל היה שם הרבה יותר מזה. התושבים, שהותקפו כל יום על ידי מתנחלי רותם ושדמות מחולה, נבהלו מהאיומים ופשוט ברחו ונטשו מאחוריהם אוהלי מגורים, דירי צאן, רהיטים וטלוויזיות וציוד ביתי לרוב. באו הפורעים בעלי הכיפות והפאות המתנפנפות ושרפו את עצי הזית, הרסו ובזזו את הבתים וחתכו צינור שעד היום שופך מים לאדמה. פעם היה פה יישוב קטן פורח וטובל בירוק. עכשיו לא נותר שם אלא עץ תאנה אחד.

דן ניסר גזעי עצים כדי להביאם לפַתחי לחימום ולבישול. הגענו אליו וחטפתי הלם! מצאנו איש שבור ורצוץ, שכל רצונו למות. הוא לא מוצא עוד טעם בחייו. כבר שנים שהמתנחלים מגרשים אותו ואת בניו מכל פיסת אדמה ומונעים מהם לרעות את הפרות השדופות שלו. את המעיין שהשקה בעבר את הפרות של הרועים המתנחלים שיפצו והפכו לבריכת שכשוך ומקווה. כמובן גם גדרו את המקום, שלא תעז אף פרה צמאה לחדור לגן השעשועים שנבזז מהן.
לאחרונה פתחי הלך לירזא – הרחק מביתו ומאזורי המאחזים, ולא עזר. אתמול בא המתנחל של עשהאל עם טרקטורון ובדהרה רצח עגל בן יומו. העגל לא חי אפילו יום אחד והמתנחלים, באכזריות שאני אפילו לא מסוגלת לדמיין, דרסו אותו למוות, אותו ואת אמו. לאם הוא ריסק את הרגל ולא ניתן היה לפנות אותה הביתה בגלל המרחק הגדול ומשקלה הרב. הם הביאו לה אוכל ומים ולמחרת מתה גם היא. שיהיה ברור: כל ההרים מסביב מכוסים רוב השנה עשב טוב ומזין, אבל פתחי כבר לא יכול ליהנות ממנו כי המתנחלים עוצרים אותו לאן שלא ילך. מעולם לא הזיק לאיש, כל חייו הוא ובניו מגדלים פרות בבקעת הירדן על העשב במרעה, בעונות השחונות העשב מתדלדל וגם אל המעט הזה המתנחלים לא נותנים לו לגשת. הוא מוכן לחיים האלה, לחום הבלתי נסבל, לעוני שהוא מנת חלקם ואין לו בעיה עם השכנים היהודים החדשים. אלא שהם לא רוצים להיות שכנים. הם רוצים לגרש אותן ולהשתלט על כל האזור.