משמרת קשה. עוולת עיכובים מכוונת במחסום הזיתים (שפתוח רק שעתיים בבוקר); עוולת הריסות בנבי סמואל; השתלחות חריפה בנו בסביבת מחסום ההתנחלות הר שמואל.

7:20 מחסום הזיתים– פתוח כל יום רק מ-7 עד 9 בבוקר. בחזרה צריך להחתים כרטיס מגנטי.

כשנכנסנו הצצנו לחלון בוטקת הבדיקה וראינו 2 חיילות וחייל יושבים בסבבה והכול ריק. התפלאנו, כי ציפינו שיהיה דוחק בזמן המצומצם שהמחסום פתוח. כשעברנו לצד הפלסטיני של עזרייה, גילינו תור של כ-25 אנשים מצטופפים בטירוף לפני הקרוסלה החיצונית: נשים ותינוקות, ילדים, זקנים ומבוגרים. די מהר התברר שזהו מחסום מקדים למחסום המעבר, ורק ל-8-10 בני אדם פותחים את קרוסלת הכניסה לשטח המחסום כל פעם. זה היה פשוט עיכוב ארוך ומתיש – אם היו פותחים את הקרוסלה החיצונית, כולם יכלו לעבור תוך 10 דקות. משיחה עם המצפים לפתיחה הבנו ש”כל יום זה ככה”.

במצב שנוצר, ההמתנה החיצונית הייתה ארוכה – כ-25 דקות לפחות, מה שמלמד שהבודקים נחו כהוגן בין פתיחה לפתיחה. שלא במקרה, לחצן הקשר עם הבוטקה שמול הקרוסלה החיצונית אינו פועל. אם רוצים להגיד משהו (וכמובן שלא מקבלים תשובה), צריך לצרוח. הפלסטינים כמובן לא צורחים. זה לא משתלם.

אנחנו כן צעקנו לחיילים, ובהמשך הצלחנו להשיג את חמ”ל העוטף ודיווחנו על ההתנהלות לנערה נחמדה (שלא ידעה שאנחנו מוקצות במינהל). ביקשנו שיתקשרו לבודקים ויפסיקו את העינוי הזה. גם חנה בר”ג דיברה עם קצין בחמ”ל שהבטיח להודיע למפקד המחסום, אבל האמת היא, שלא ראינו שינוי התנהגותי עד שעזבנו. הבנו שזוהי הפרקטיקה הרגילה: כך מאריכים את זמן ההמתנה במחסום, ומקטינים את מספר האנשים שיעברו בשעתיים שהוא פתוח.

.בינתיים גם הגיע נער על כיסא גלגלים  עם מלווה שחיכה לפתיחת הדלת ההומניטרית.
קראנו למי שיושבת מולנו בעמדת הכניסה הסגורה וניערנו את שלבי השער, ללא הועיל. המלווה ביקש שנפסיק כדי שלא יתנקמו במעבר הבדיקה.  אחרי כ-20 דקות נפתחה פתאום הדלת והנער והמלווה שלו עברו.

ביציאה מהמחסום דרשו הבודקים (שמספרם בבוטקה עלה עכשיו ל-6)  שאמחק את התמונות שצילמתי וחסמו את היציאה לכמה דקות. בסוף שחררו.

נבי סמואל –  אתמול צלצל עיד ברכאת וביקש שנבוא, כי הורסים בתים בנבי סמואל.

אתמול הרסו 4 בתים בנבי סמואל. ביקרנו בהריסות אחד הבתים. הוא היה שייך לזוג מעניין נחמד ורהוט: חנה (יהודיה עם תעודה כחולה) ועאמר ברכאת (תעודה פלסטינית). הם נשואים כבר עשרים שנה, אבל כל בקשותיהם לאיחוד משפחות במשך שנים רבות נדחו  יש להם שני בנים (גרים איתם בבית) ובת נשואה (גרה בקרית יובל). בן אחד שירת בחיל האוויר וכבר השתחרר. ניסו לגור בשכונה יהודית בירושלים, אבל עאמר אינו יכול לגור בישראל וחנה אינה יכולה לחיות בשטחים. לכן החליטו לחזור לנבי סמואל לחלקת האדמה הפרטית. בנו שני בתים צמודים קטנים. קיבלו צו הריסה אחד לפני כמה שנים שלא מומש.

אתמול לפנות בוקר הגיע שיירה של מינהל אזרחי ומג”ב, ללא צו, החלו להרוס, לעקור עצים, לעקור שיחי שושנים (אסור לשתול בנבי סמואל). חנה התנגדה הוכתה, נאזקה ונעצרה. עאמר הגיע מהעבודה ולא נתנו לו להתקרב אליה. לבן שהגיע שברו יד. ההריסה הייתה אגרסיבית ביותר, לא נתנו זמן להוציא חפצים והכול נהרס. נגנבו דברים וכסף שיועד לחתונה של הבן. במהלך ההריסה צחקו החיילות ומג”ב הדליקו מוזיקה ורקדו.

חנה ועאמר הקימו אוהל וישנו בו הלילה, אבל קצין המינהל  איים שיהרסו גם אותו ואסר עליהם לפנות את ההריסות. קשה לחשוב על קשי לב כזה כשיודעים כמה קר בירושלים בלילות בחורף. ההסבר היחיד הוא, שבאמת נחושים לגרש את כל אנשי הכפר הזה ולהפוך אותו כולו להתנחלות יהודית כשרה. כשבאנו, הגיעו אנשים מהכפר להביא לזוג אוכל ולתמוך בהם.  הם נחושים בחזרה, כי אין להם שום ברירה אחרת.

חנה ועאמר ברכאת מספרים על ההריסה האלימה של ביתם (ללא צו)

כשיצאנו משם, עמדו בעיקול הכביש הפנימי המוביל לבית 2 מכוניות של דתיים. לא ברור אם משגיחים על המקום או יש להם כוונה אחרת להשתלטות על השטח.

רעיה פנתה לכתב הארץ ניר חסון והציעה לו לעשות כתבה ההריסה ועל הזוג המרשים, וגם לעורר שוב את המצב האבסורדי של נבי סמואל – הכפר בכלוב הזכוכית. הוא הביע התעניינות ונראה אם יוכל לפרסם משהו.

מחסום הר שמואל – קפצנו לראות מה השתנה מהביקור האחרון שלנו לפני חודשיים. אז עמדו לסגור את המחסום גם לעוברי רגל ולהקיף את כל השטח שמול הכניסה להתנחלות הר שמואל בגדר אלקטרונית עד הכביש הראשי 436. להזכירכם, גדר ההפרדה עוברת בפנים השטח, וזוהי תוספת למובלעת בידו של שטחים של מטעים פרטיים. כנראה שבעקבות המלחמה קיבלו אישור לסגור למעבר את השטח שמול ההתנחלות.

רק ירדנו לצלם את הגדר שהושלמה בינתיים – קפצו עלינו 3 אנשי ביטחון, אחד אזרח, שניים מחוילים במדים דומים למדי ב’ בצה”ל (אחד אמר שהוא בצנחנים). הם התחילו לגדף אותנו בשנאה – “עופו מכאן ותעזבו את הארץ”, “חזרו לגרמניה”, “אתן לא יהודיות”, “אתם שמאלנים כובשים והארץ היא שלנו, של היהודים”, המחויל הלא תקני אף הוסיף משפט מחוזי – ” את בכלל לא יהודיה, את לובשת מכנסיים – הסבתא שלך לבשה מכנסיים?” רציתי להגיד שכן, היא הייתה בגדוד העבודה, אבל גם מה שנתניה ניסתה לומר על מוסר יהודי, עשרת הדיברות, היהדות הנאורה והליברלית לא נקלט בכלל. הצעקות המשיכו. נתניה פסקה לבסוף: “עם יהודים כמוכם, אני מעדיפה להיות גויה”, ורק אז הצלחתי להחזיר אותה למכונית. כמאל הנהג לא זז ממקומו כל הוויכוח, אמר לנו שפחד שידעו שהוא ערבי… 
היינו מזועזעות. לא חווינו התקפה ארסית וזועמת כזאת – גם זו תוצר המלחמה. אין ספק שתיבת פנדורה של ישראל נפתחה, ואין מי שישתלט עליה…