קלנדיה: יום השישי הראשון לחודש הרמדאן
האפור היה אפור מאד וגם רטוב.
דומה היה שמרבית מי שאזרו אומץ חרף מזג האוויר וחרף מגבלות השלטון והגיעו מכל קצווי הגדה המערבית למחסום קלנדיה, ופסעו מעל מדרגת הסף הגבוהה בפתחו של השער היחיד שלא היה מוגף, והושיטו לידי הקצינים בצדו האחר של השער את הניירות המעידים על זהותם וגילם, נדחו ונאלצו לשוב ולדלג מעל המדרגה הגבוהה ולהדחק אל מחוץ לשטח המזוהם הקרוי סטרילי.
מי שצלחו את נקודת הבדיקה הראשונה נחסמו בנקודת הבדיקה הבאה וסולקו מהמקום בדרך עוקפת שבמורד הגבעה.
בשונה מימי שישי לחודש הרמדאן בשנים קודמות לא היו ניסיונות לייפות את קשיות הלב, לא היו ברכות השליט לנשלטים ולא היו מכבסות המילים מהסוג של מעבר הומניטריים ו/או הקלות לנשים ילדים וזקנים.
מכול המסורבים, ללא הבדל מין גיל ומצב בריאותי ניטלה הזכות לקיים את מצוות דתם ולהתפלל במקום קודשם.
מה שנצרב במבט מהיר זה שהרובה הוא המלך השולט במערכה והחמושים הם המשכו ואין להם קיום בלעדיו.
לרובה אין רגשות וגם אין לאוחזים בו, זה גם זה לא ענו לשאלות הבהרה, לא נענו לבקשות ולא לתחינות.
בשעה אחת עשרה ורבע ננעל שער הכניסה בטריקה מהדהדת ונשמעו קולות גרירת חסימות המתכת.
אנחנו שטרם חצינו את הקו בין הכאן לשם נשארנו בחוץ.
נשארו ללא מענה או פתרון בני אדם שברשותם אישורים להגיע לאל-אקצה, קשישים שחלמו על תפילה באל-אקצה, בעלי תעודות זיהוי כחולות שעובדים באזור התעשייה עטרות וצוידו ע”י מעסיקיהם באישורים מיוחדים ואני עמם.
כמו לרגל יום האישה הבינלאומי התקבצה קבוצת נשים שגילן המבוגר לא עמד להן, נשים שנאלצו לשוב לאחור אל מאחורי גדרות המתכת, נשים שעד אותו היום לא הכירו זו את זו הפכו באחת לאחיות לכאב הדחייה ועמדו זמן רב בחוץ קפואות ורטובות.
ואני? – אחרי קרוב לשעה נחלצתי. אבל אני המספרת ולא נושא הסיפור, לכן אמנע מהפרטים.
יש לי רק לומר שכשיצאתי מהמקום הגיהנומי הזה הוצפתי בכעס מהול בפחד אודות מה שעוד נכון לנו ולהם כשעל הכל השתלטה בושה חונקת וקשה על ערלות הלב כלפי בני אנוש.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanApr-16-2025קלנדיה: פירות הקיץ
-
