תורמוס עיא – כפר אמיד יחסית שחלק מתושביו היגרו לארה”ב ודרום אמריקה ושולחים משם כסף וגם את ילדיהם שבגרו כדי שידעו מאין באו ולאן הם הולכים. מתרומות ששלחו הוקם במקום בית חולים לעיניים, מפואר ומשוכלל, היחידי בגדה. אלפי פלסטינים מקבלים שם טיפול יום יום. אבל סביב הכפר הוקמו עשרות התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים והללו יורדים מעת לעת ופורעים בכפר. לפני כשנה סיקרנו שריפה של מספר בתים  ו-30 מכוניות.

כמה שבועות אחר כך פגשנו בחור צעיר שסיפר שצעירי הכפר התארגנו למשמר אזרחי והם מסיירים סביב הכפר ומזעיקים את התושבים לעמוד נגד פורעים יהודים.

נסענו היום לבית החולים עם מרים הזקנה, שלפני 5 שנים הייתה עיוורת ואור עיניה חזר לאחר 5 שנים שאנו לוקחות אותה לזריקות בעיניים. שם סיפרו לנו תושבי המקום שלפני 3 ימים באו מתנחלים מלווים בחיילים חמושים, ותושבי הכפר עמדו מולם בידיים חשופות (טוב, אולי עם כמה אבנים ומקלות…) ויכלו להם. הפושעים לא הצליחו להיכנס לכפר וכילו את חמתם בשריפת  בית מבודד מחוץ לכפר. 7 פלסטינים נפצעו ואושפזו.

בבית החולים עצמו היו מאות אנשים ונאלצנו לחכות בתור שעות רבות. הרופא שבדק אותה בא לקראתנו וביקש לחסוך לנו עוד נסיעה וערך לה סדרת בדיקות אשר בדרך כלל אינן נערכות בביקור אחד. התברר שמצב עיניה בכי רע. כמעט שנה שלא קיבלה זריקות והדבר פגע בעיניה מאוד. יש פגיעה עצבית בלתי הפיכה. בחודשים הבאים יהיה עליה לקבל פעמיים בחודש זריקות בעיניים . אני לא יודעת אם אוכל לעמוד בזה אלא אם חברות יעזרו לי.

מאז שהצבא הרס את האוהל הקטנטן של הבן של הזקנה וגירש אותו ואת אישתו, נשארה מרים לבדה כמעט. בעלה, חולה סוכרת גם הוא, מאושפז עקב דלקת קשה ברגלו. מרים עצמה לא מסוגלת ללכת ללא עזרה. שאלתי אותה איך היא מתרחצת? והיא אמרה ששכנתה תחריר שולחת אליה את בתה בת ה-15 לעזור לה. עצרנו וקנינו לה 5 שקיות גדולות של ירקות אחרי שאמרה שזה עשרה ימים שלא ראתה ירק מלבד בצל.

בצאתנו מבית החולים חשה הזקנה ברע ונראה שהיא עומדת להתעלף. נאלצנו לחזור לבית החולים ולהושיב אותה. היא הייתה לבנה כסיד. היא אמרה שהיא לא הספיקה לאכול ארוחת בוקר והיתה לה נפילת סוכר. רצתי לקיוסק שממול והבאתי לה מיץ תפוזים ואחרי כ-10 דקות היא התאוששה.