15.55 ענבתא. בכניסה – 7 מכוניות בתור, אבל כמעט שלא בודקים, ויש זרימה.

אני מחכה באוטו ושרה הולכת אל החיילים להפגין נוכחות. ניגשת אל הבודקה הראשון ומברכת את החייל בשלום. התשובה: "אסור לך להיות פה"! שרה: "אבל אני רוצה לדבר עם החייל השני".

התשובה: "אז תהיי בתוך הבטונדה". שרה: "מה זה בטונדה? אני רוצה לדבר עם המפקד".

התשובה: "או קיי". 

בבודקה השנייה שוב קבלת פנים דומה. שרה שואלת: "הכל בסדר"? . התשובה: "אסור לך להיות כאן".

"למה"?  "בגלל המשטרה".

בדרך חזרה למכונית, החיילים מהבודקה הראשון הציעו לה מים. שרה: "תהיו בריאים".

חייל: "גם את גבירתי".

דו שיח שאינו ראוי כלל להנצחה, נמסר כאן כלשונו…

16.05 אנחנו עוזבות.

16.20 ג'בארה.  פותחים לנו מיד.

בשער הילדים (735)  שב"חים מחכים בתור, אבל הבדיקה מהירה והם עוברים.

מכונית מלאה נשים עומדת לפנינו ואנו מחכות אחריה בתור, עד שתיסע. החייל לוקח את התעודות מכל הנשים ומהנהג כמובן. בודק ומשווה עם הרשימות בנייר, ומאפשר להם לעבור.  גם אנחנו עוברות.

16.30 מחסום א-ראס. אוטו משטרתי עומד ליד המחסום. אנחנו מחנות את המכונית במקום הקבוע שלנו, צועדות לכיוון הבודקה הראשון הבודק את המכוניות הבאות מקלקיליה. החייל צועק לעברנו מתוך הבודקה: "אסור לכן לעבור כאן. עמדו ליד המכונית". אנחנו: " מה פתאום אסור? אנחנו עומדות כאן כבר שנים!". מתעלמות ממנו וממשיכות ללכת אל הבודקה השני ואל השוטרים. כולם מקבלים את פנינו יפה.

שוטר אחד הולך לשתות מים, ובדרך מברך אותי לשלום.

החיילים אומרים שמשעמם להם. שרה שואלת אותם: "למה החייל שם הִסטרי"?  הם עונים: "יש לו בעייה עם טון…".  שרה: אבל זו גם בעייה של אוצר מלים, לא?". הם מחייכים.

אנחנו חוזרות למכונית, וכשחולפות על פני החייל ההסטרי – מנפנפות לו לשלום עם חיוך נעים.

16.45 אנו עוזבות את א-ראס.

16.50 עוזבות את ג'בארה. 13 כלי רכב בכניסה לארץ, אבל התנועה זורמת.