בית איבא, יום ג’ 23.05.04, אחה”צ משתתפות: עליה ש., שלי מ., יונת יהודית, סלמה ונעמי ל. (רשמה) בדו”ח זה: בית איבא תחת שגרת חיילי המילואים, (יחידה מובחרת לדבריהם), שום דבר נורא והכל נורא. שוּפלים הגיעו לבית איבא, מיישרים וסוללים משטחי ענק מכל עבר.מחד, נוחות לעוברים ושבים, מאידך, ממסדים את המקום . בלב המחסום שלט בצהוב ואדום “שטח אש – אסור לעבור”. בינתיים איש אינו מתייחס לכתוב, אולי סימן לבאות? 14.00 – 0 מעוכבים, אין תורים של עוברים ושבים, המעבר מהיר וענייני, החיילים שקטים וסימפטיים, אין תרגילי סדר ואין סדרות חינוך ועונשים. 10.30 – 12 מעוכבים אשר ישוחררו כעבור שעה שעתיים. איך קורה הפלא שחיילי המילואים שולחים מספרי ת.ז. לבדיקה ומקבלים תשובות תוך שעה-שעתיים מקסימום? אולי בגלל השגרה המתנהלת על מי מנוחות הכל נראה נורא מתמיד, אין לנו מה לעשות כי הכל לפי הנהלים :- סטודנטים שסיימו את הלימודים אתמול מבקשים לחזור לכפרם. כל הסטודנטים שיבואו אחריהם מורשים לעבור ללא בעיות. הם “עלו במדגם” אצל עופר, (“בטוח שיש סיבה”) והם מעוכבים.- עובד הרשות הפלסטינית ואחיו המלווים את אחותם מבית החולים הביתה, נאלצים לרדת מהאמבולנס ונשלחים לקיר המעוכבים.- 3 צעירים המבקשים לחזור משכם לכפרם, נשלחים חזרה לשכם: “איך עברתם, תוציאו אישורים, שילמדו לקח, שלא ילכו לשכם….” הם מתעקשים לעבור ונשלחים לשורת המעוכבים, אין להם היכן לישון בשכם. “שילמדו שיש חוקים, גם אותי בודקים בכניסה לקניון, זה בדיוק אותו דבר,” אומר אחד החיילים.יחי ההבדל הקטן!- סטודנט לספורט מאוניברסיטת אל נג’אח ממהר הביתה כי אביו חולה והוא צריך להחליפו בעסק המשפחתי. החייל מוצא בשקית שלו בגדי ספורט ופוסק “אתה שקרן, הלכת לשחק כדור רגל!” (פעילות חבלנית עוינת). אנו מסנגרות עליו שהוא סטודנט לספורט ואתמול היתה בחינה. “שיעבור ביום רביעי.”טלפון למוקד ההומניטרי של הצבא – מבטיחים לברר. כעבור שעה ופנייה חוזרת לעופר, הוא שולח את הבחור לביתו.- צעיר נישא בידי 3 בחורים, צורח ומתפתל מכאבי ראש מובא לפאתי המחסום ומונח על מדרגת הבטון של המגנומטר. החיילים מתארגנים במהירות, נמצאים שני רופאים הבודקים אותו, עוצרים אמבולנס ומפנים אותו לבית חולים. כל אותו הזמן המשיכו השאר להעביר את הבאים משכם. – שני אנשים צריכים להעביר דברים אחד לשני אבל שניהם מנועים. שלי לוקחת את הכסף והסחורה ומנסה למסור אותם לבעליהם מהעבר השני של המחסום אבל האיש התייאש והלך לדרכו.- אזרח ישראלי טוען שעבר לשכם במכוניתו דרך חווארה, כדי לבקר משפחה, עכשיו הוא רוצה לחזור דרך בית איבא. על פניו וראשו ניכרות צלקות, טוען שעבר תאונת דרכים וסובל מכאבי ראש ומזעזוע מוח. הוא מעוכב בשמש שעות, ממתין למשטרה שבוששה לבוא. כשעזבנו הוא עדיין המתין, והחיילים טענו שהם מנועים מלעזור לו, רק המשטרה יכולה. 16.00 – שוחררו כל המעוכבים להוציא האזרח הישראלי הנ”ל. מייד נוסף מעוכב אחד חדש.התחושה הכללית היא שהחיילים, סימפטיים ונחמדים, עובדים לפי הנהלים, לא מגלים גמישות, מפרקים את כל החבילות, מנסים לשכנע את עצמם ואותנו שכך הם שומרים על תל-אביב. עופר גם הוא מגלה קשיחות ונצמד להוראות, עוזר מעט מאוד ומתייחס לבקשותינו בקשיחות. 17.00 – אנו עוזבות. בדרכנו הביתה אנו עוצרות בחסימה בענבתא, שם שוב אנו מחליפות מספרי טלפון עם נהגי המוניות ומפצירות בהם לדווח לנו על התנכלויות והחרמות מצד הצבא. הם מבטיחים אבל אולי חוששים?