אין כמעט על מה לדווח. שגרה, על מי מנוחות…
14.40 מעבר אייל: כ 10 מכוניות בתור. במעבר למתנחלים אין תור, המכוניות חולפות.
עזון מסוגרת לאורך כל הכביש.
ג'ית פתוחה. המחסום לא מאוייש.
15.15 בית איבא. אין תור למכוניות. התנועה הדלילה זורמת.
במחסום הולכי הרגל גם כן התנועה דלילה. בסככה מעט אנשים. אין מעוכבים.
16.00 אני מצלמת, והמפקד מבקש ממני לא לצלם. הוא מאד אדיב. אני מסבירה לו שמותר לנו לצלם.
הוא אומר שהוא יודע, אבל זה מלחיץ את החיילים…
היות ולא היה לי משהו שרציתי לצלם – נעניתי לבקשתו.
המפקד מילואימניק, תושב ירושלים, מחנך נוער. שרות המילואים הזה לא נעים לו, מחר זה מסתיים והוא מצפה לכך.
אנו משוחחות עם פלסטיני שיצא מהבדיקה, ואז ניגש אלינו חייל (אחד מאלה ש"נלחצו") וביקש מאיתנו לשוחח איתו מחוץ לתחום. הבחור עוד לא התלבש כראוי, החגורה עוד בידיו, ובכל זאת גם הוא התבקש לסיים את לבושו מחוץ לתחום. זזנו צעד אחד, התעלמנו, והמשכנו לשוחח כשהוא מסיים לחגור את חגורתו.
16.20 עזבנו את המחסום. תור המכוניות הנכנסות לשכם הגיע ל 5 בלבד. בדרך עצר אותנו נהג מונית
וביקש את עזרתנו:
הוא רצה לצאת משכם דרך עין בידן, אבל שם – לדבריו – יש 20.000 בני אדם ומכוניות, ולא נותנים לעבור. הוא חזר לשכם ויצא דרך המחסום הזה (בית איבא). אמר: "נסו לעשות משהו בשביל האנשים בעין בידן". אמרנו "מיד". וכמובן שהודה לנו מקרב ליבו.
צלצלנו לתמי, ולאחר ברור היא דיווחה ש"כולם" כבר יודעים על כך, הפיקוד העליון, חברי כנסת, ועוד. אבל אי אפשר לעשות דבר. (לאחר מכן נודע לנו שחיפשו שני מחבלים).

16.30 ענבתא. כמעט ריק.
16.45 "מעבר תאנים". רצינו להיכנס לג'בארה כדי להגיע לא-ראס, אבל מתברר שאין מפתח לשער.
המפתח הלך לאיבוד עוד בבוקר. דיווחנו לתמי, והמשכנו הבייתה.
למחרת בבוקר – כתוצאה מהטיפול של תמי – משמרת הבוקר דיווחה שהיה מפתח.