ארתאח-ג’ובארה-ענבתא, יום ג’, 17.5.05, בוקר צופות: רותי כ’, שלומית ס’, נטע א’, אלינוער (מדווחת) 6:00-7:00, 9:00-10:00יום בלי אירועים מיוחדים לכאורה, שהניח לנו זמן לשים לב לשגרת הכיבוש ומשמעותה בעיקר מבחינת הזלזול הנורא בזמן של הפלסטינים. לפני חודשים רבים אמר לי חייל, כמעט בתמימות ,ש”לפלסטינים יש זמן אחר”. 6:30 ארתאח (שלומית ונטע) – הכול סגור ומסוגר, אין חיילים, משאית בודדת מחכה. במחסום ג’ובארה, מאוחר יותר, לא יודעים לענות אם הפועלים כבר יָצאו או יֵצאו היום לעבודה, אם יש או אין סגר.6:00 ג’ובארה (רותי ואלינוער) – הכול ריק, נראה כמו סגר. אין פועלים. את מחסום הכניסה לכפר מאיישים חייל אחד+שוטר מג”ב. גם ביציאה מטול כרם אין נפש חיה. לדבריהם אין סגר ו”הפועלים כבר יצאו”. נשמע מוזר. אצל אבו חאתם מספרים לנו על הפלסטיני שנורה אתמול במחסום (עדנה מ’ דיווחה על כך אתמול). לדברי אחד הצעירים מדובר בקבצן שנהג לטאטא את המחסום בהתנדבות, והחזיק בידו סכין קטנה לאוכל. למעשה, לא מפיהם ולא מפי החיילים ניתן היה לדעת מה באמת קרה שם אתמול. מאוחר יותר, בעשר, בדרך חזרה מבית איבא, יגיד לנו המג”בניק במחסום שלא חשוב שמעכבים אותם ולא חשוב מי היה ההרוג, “העיקר שהוא כבר איננו”. רותי ואני עולות לשער שבקצה הכפר (שער הילדים לשעבר). האמר חונה שם, בהתאם לשעות הפתיחה, וחיילים מעבירים את הפועלים הנכנסים אל הכפר. 9:45-9:00 (ארבעתנו): בדרכנו חזרה מבית איבא אנחנו מתעכבות במחסום “פתע” בענבתא. נגמרה החגיגה מלפני כמה שבועות, כשקצינים גבוהים ישראלים ופלסטינים חגגו את הסרת הזרוע האימתנית שחסמה את מעבר הפלסטינים. תור עצום של מכוניות משתרך משני הכיוונים, בעיקר מכיוון היציאה משטח הרשות. החיילים בודקים את העוברים בעצלתיים, כולל נוסעי אוטובוסים, “כי המחסום של הרשות לא מתפקד כמו שצריך”, לדבריהם. משמעות הדבר היא שהבאים מתעכבים לפחות תצי שעה כאן, ויש להניח שעשר דקות אחר כך יעוכבו שוב כארבעים דקות במחסום בית איבא.חייל עסוק באכילת סנדביץ’. הוא מתעקש שנעמוד ליד הבטונדות הרחוקות. “אני פה בשביל להגן עליכן”. “זה למען ביטחונכן האישי”, וגם: “תודה שהפרעת לי לאכול”. אני מסרבת לזוז עד שהוא מאיים שיעצור את העברת המכוניות. יודע צדיק נפש בהמתו. צלצלנו ל”סרן ע’, אחראי מחסומי ג’ובארה” והשארנו הודעה על ההתנהלות האטית.