ארתח: 6.45 . יצאנו למשמרת רגילה, אך התחלנו אותה באירתח. זו שעה שבמצב "נורמלי" המגרש כבר צריך להיות כמעט ריק, אך כשהתקרבנו ראינו שהמגרש וכן כל החניות האפשריות לאורך כביש הכניסה מלאים והיה ברור שמדובר בעוד בוקר נוראי. אכן, במסלול הכניסה הצטופפו, נדחקו עדיין מאות פועלים כועסים ועצבנים ומודאגים מהאפשרות של הפסד יום עבודה. לא ערכתי הספירה לאורך זמן, אך בעת שהותנו הקרוסלה נפתחת כל פעם להעברת 18, 19 אנשים ונסגרת למשך כחצי דקה ושוב נפתחת להעברת עוד כמספר הזה. המראה נורא, ההידחקות פוגעת באנשים ורבים צעקו לנו ש"אתן רק עומדות ולא עושות שום דבר"……

כשעברנו לאחר רבע שעה לצד היציאה כבר חיכו שם פועלים שהפסידו את יום העבודה שלהם ("הבוס כבר לא חיכה לי"). גם כדי לחזור הם חייבים לחכות שמיהשו מפנים יואיל להפוך את כיוון הקרוסלה ויתן להם להיכנס. היוצאים ממורמרים ועוצרים לתאר לנו את הזמן הרב והדרך הארוכה שהם עוברים כדי להצליח לצאת ליום עבודה. מסרו לנו שבפנים פועלות רק שתי תחנות בדיקה.

ענבתא: 7.45. העבודות בשטח מתקדמות וכבר מיישרים את ההרחבה שנראית כמו הכנה לכיכר (סובה) גדולה. על התא של החיילים מודבקת ה"תודה" של נשות כחול לבן (נראית כמו חדשה) ולהערה שלנו שזה מנוגד לחוק עונים החיילים:"לא אנחנו הדבקנו. מצאנו את זה ככה". כמובן שלא יורידו השלט. המכוניות מועברות בדרך כלל ללא בדיקה. תנועה מתמדת של מכוניות ובכל פעם שיש עיכוב של דקה או שתיים בבדיקה, מצטבר תור של 5-10 מכוניות. החיילים רוצים לדבר אתנו וכולם שבויים בתחושה שהם מגנים על חיינו. עם זאת, אחד החיילים אומר "טוב שבאתן, אתן עוזרות לנו להעביר הזמן…" (כלומר, משעמם לנו).