סיכום

הדוחות לחודש אוקטובר, 2011, של UNOCHOA(United Nations Office for the Coordination of Humanitarian Affairs, Occupied Palestinian Territories) פותחים ב"העובדות בקיצור " או "נושאים עיקריים."  שתי כותרות אלה מצביעות על כיבוש שהוא עוד יותר גרוע משבעבר. "כוחות ישראלים פגעו ב-22 פלסטינים בשטחים הכבושים.  מתנחלים פגעו בשלושה פלסטינים נוספים והשחיטו כ-250 עצים. שלטונות ישראל הרסו 26 מבנים בבעלות פלסטיני, בעיקר אוהלי מגורים ובורות מים באזור C, שם לישראל שליטה על הבטחון וגם על תכנון מקומי. כל זה בשטחים הכבושים, בהם חיים כבר חצי מיליון ישראלים, וישראל, כדברי א.ב. יהושע, "נוגסת" בשטחם של הפלסטינים, ולמעשה "גוזלת את מהות זהותם של התושבים וחודרת לתוכה."  איזה תוכלת יש למדינה פלסטינית בסביבה כזו?

חבלה, שער 1392

13:02 – הבלגן שיצר המעבר בשבוע שעבר לשעון חורף בישראל אך לא בפלסטין הסתדר, כנראה. ניתן לומר דבר דומה בנוגע לכך שחברה פרטית החליפה את הצבא בניהול שער אפרים (שעור 109), שם נאמר לנו כי הבדיקות הן חלקות יותר מאשר בשבוע שעבר, אך מתייחסים לפלסטינים באופן שונה – הפתעה! – מאשר לישראלים.  אנו מנהלות שיחות אלה בזמן שאנו ממתינות לפתיחת השער/המחסום.  חייל יוצא לפלסטינים הממתינים – כשני תריסרים במספר – ואומר "עוד שתי דקות."

13:15 – אותם אנשים שהיו כאן לפני 13:00 עדיין ממתינים, כולל האשה אשר הציעה לנו לוביה טריה.

13:25 – רק עכשיו עוברים רוב הממתינים.  אח"כ מגיע אוטובוס בית הספר עם התלמידים הבדואים השמחים (היום בנים) בדרכם הביתה.  אנו שוב שמות לב כי השנה האוטובוס קטן יותר. אנו תוהות האם זו תוצאה של הריסת הבתים באזור אלפי מנשה, והילדים שגרו בהם כבר לא לומדים בחבלה.

13:30 – גדר ההפרדה, ליד "המובלעת" באזור אלפי מנשה.

שוב השער מולנו פתוח, שוב לא עובדים על הכביש החדש שישראל בונה ליד הגדר, דגלים עדיין מתעופפים בכפרון המוקף מכל עבר על ידי "צעדי ההגנה" לכאורה של ישראל, אשר למעשה מתירים להתנחלות אלפי מנשה להתרחב עד לקו הירוק.

קלקיליה

התנועה זורמת, אין משטרה או צבא.

כביש מס' 55

הכל שקט היום, רכבי צבא ומשטרה מעטים.  אנו שוב רואות כי בעזון הדגלים שהתנוססו בגאווה ביום שאבו מאזן חזר מהאו"ם לרמאלה כבר אינם.  דגלים בודדים, אולי, של אלה האמיצים מספיק להסתכן בהענשה בידי הכובשים, אך ברמה הרשמית – עירית עזון, לדוגמה – אין הם יכולים להתמודד עם ההטרדות וההשפלות שבוודאי אילצו אותם להסיר את הקישוטים הצבעוניים והדגלים מן הכיכר המרכזי של העיירה.

בית איבא

מתבצעות עבודות במחסום לשעבר, ובמקום להסיק מסקנות נמהרות אנו מבינות כי הכביש המשובש לדיר שאראף הוא גם תוצאה של עבודות תשתית – אולי מערכת ביוב חדשה (ולא הקמתו מחדש של המחסום הידוע לשמצה).

שבי שומרון

אין מחסום, לא רואים צבא או משטרה.  רק התנועה הערה בדרך לג'נין.

14:30  דיר שאראף

אנו לומדות כי המת"ק "הועיל" להודיע למועצה המקומית שתודיע לבעלי האדמות הפלסטינים שהם יכולים למסוק את הזיתים שלהם במטעים מדרום להתנחלות שבי שומרון בין התאריכים 9-13 לאוקטובר.  כך שהיום, היום השני של המסיק באישור ישראל, באדמות שרבות מהן נגזלו לפני שנים ממשפחות מקומיות, יש כאלה שעובדים במסיק, אך גם השנה, לדבריהם, "אוספים רק מחצית הכמות."  רק שני אחים ממשפחת מ. עובדים במסיק, כאשר מלפני 4-5 שנים אחדות מאתנו הצטרפנו לאחים ולאחיות הרבים, לאם הישישה  וילדים אחדים.  ס., המוכר פירות וירקות מעגלה, מראה לנו את יבולו הדל.  חצי שק, כאשר בעבר היו לו 60 שקים.  הוא מספר לנו על מכת חזירי הבר אשר פושטים על הכפר בלילה.  חזירי הבר נשלחו על ידי הישראלים לפשוט על דיר שאראף בתחילת האינטיפדה השנייה, וחזירי הבר, כידוע, אוכלים הכל וממררים את החיים של כולם – ממש כמו הכיבוש.

בדרך לענבתא ולג'וברה אין על מה לדווח.  בשער התאנים בודקים את התעודות והדרכונים שלנו – יותר נכון, שוטר צבאי שתקן מביט בהם בתמיהה, בודקים את תא המטען.  עסקים כרגיל.

15:30  ארתאח/שער אפרים

הפתעה!  השומר, אותו אנו מכירות, מקבל את פנינו (פחות או יותר), מספר לנו כי כבר לא בודקים את הפלסטינים בדרכם חזרה הביתה מן העבודה, אבל אנו לא יכולות להצטרף אליהם.  אנו תוהות: לטולכרם?  והוא מספר לנו על האוכל הנהדר שאכל שם, במיוחד החומוס.  עולם ממש משוגע.

המוני האנשים החוזרים מעבודה הם במצב רוח טוב, ורבים מהם מברכים אותנו.  אישה שהכרנו משער חבלה מספרת כמה היא שמחה לעבור ב"מסוף" הזה, כי כבר יש לה עבודה (ואישור, כמובן) לעבוד בעיר אחרת בתוך ישראל.  חביבותם ושמחתם של הפועלים הפלסטינים מחממים את הלב.