ג’בארה, יוםב’ 24.5.04, בוקר משתתפות: נעמי ל’, אסנת א’, נינה ס’, צביה ש’, עדנה מ’ (מדווחת) אורחות: רוני, מריה – צלמת בלגית 6.30 ארתח / שער 700: 3 אוטובוסים של משפחות אסירים שבקציעות עובריפ, לכן השער נפתח למשאיות גב אל גב רק בשעה 07:45. בפני הפועלים עדיין השער סגור ותלונותינו על כך גם לא נענות וגם אין כל שיפור. רק לבעלי היתרים שעוסקים במסחר נותנים להיכנס לישראל. לדברי קמיל ההקלות הן הדרגתיות. בעינינו זהו מצב חמור. תוקף ההיתרים של פועלי הבנין והפועלות החקלאיות יפוג בסוף החודש ושוב יצטרכו לעמוד בתורים במת”ק לפני שיקבלו אישור מחודש, ובינתיים פשוט אין פרנסה. 06:30: מחסום ג’בארה: אחת מאיתנו והצלמת הצטרפו שוב לאוטובוס הילדים.במחסום התנועה של הולכי הרגל והרכבים בין החלק הצפוני והדרומי שטפה ללא כל עיכובים. משמרת הבוקר המוקדמת היתה יותר קלה מהמשמרת שהחלה בשעה 07.00. נציג המת”ק היה יותר נוקשה מהחיילים. פועלים עם היתרי מעבר תקפים ניסו לעבור דרך מחסום זה לישראל אך סורבו ואנחנו עודדנו אותם (לאחר בדיקה עם המת”ק שאמר לנו ששם ייתנו להם לעבור) לנסוע לשער 700 (מחייב נסיעה במונית והוצאה כספית כמובן) אבל שם, כאמור, נתנו רק לאנשי המסחר לעבור. מאוד מקומם!!!נהג השופל שנהג בעבר באלימות כלפינו החליט על “הודנה” בינינו. (הציע קפה, חילק סוכריות). סתם סיפור: כשניגשתי לדבר עם מפקד המחסום, הוא (הנהג) ישב וחילק לחיילים קפה. אלי הוא פנה ושאל אותי: למה לא מביאים לפחות חתיכות במקומנו? שאלתי אותו אם כך היה גם מדבר אל אמו. הוא נבוש ונכלם והושיט לי יד להתפייסות (עברית אינה שפת האם שלו, אינני יודעת אם הוא דרוזי או מוסלמי).