ג’בארה, יום ראשון, 6.6.04, בוקר נוכחות: איתן, דינה, טל, שירה הגענו למחסום ג’בארה בשעה 10 בבוקר. המחסום היה כמעט שומם, לא היו מעוכבים ורק מעטים הגיעו כדי לעבור בו, כך שלא נוצר תור בשום שלב. במהלך כל זמן שהייתנו במחסום עברו בו לא יותר מ-20 איש.מיעוט העוברים לא גרם לחיילים להיות סלחנים יותר, ורבים מאלה שהגיעו נשלחו לחזור או למחסומים אחרים. ביניהם היה פלסטיני אזרח מדינת ישראל העובד כמורה לעברית בבית ספר בטול כרם. לטענתו הוא נאלץ מדי יום לחכות במחסום וברוב המקרים מצליח לעבור. החיילים במחסום טענו שאינם זוכרים אותו ושבשום מקרה אין מעבר של ישראלים לטול כרם. לאחר כשעתיים המתנה המורה התייאש ועזב את המחסום.עוד הגיעו למחסום שני ילדים כבני 13. אחד מהשניים היה גידם, בעקבות תאונה שעבר, ופניו היו מכוסות צלקות שבגינן, כך טען, אסור לו לשהות בשמש. השניים טענו שהם גרים בג’בארה, אך לא היו להם תעודות זהות מפאת גילם הצעיר. החיילים לא האמינו להם ובסופו של דבר הילדים “הודו” שהם אחים והם מבקשים לבקר את דודתם שגרה בג’בארה. החיילים לא האמינו גם לכך שהם אחים והתירו רק לילד הגידם לעבור. הם לא הסכימו להיפרד, ובסופו של דבר חזרו על עקבותיהם. למחסום הגיע גם אדם שביקש להעביר שלושה דליי גבינה וכמה אגודות קשורות של צמחי תבלין. החיילים נתנו לו תחילה לעבור במחסום היציאה מטול כרם, אך משהגיע למחסום הכניסה לג’בארה נאמר לו שעליו לחזור ולעבור דרך מחסום המיועד לסחורות, מרחק כמה קילומטרים. האיש המשיך להתווכח עם החיילים שעה ארוכה באומרו שמדובר בכמות קטנה של סחורה ואילו המחסום מיועד למשאיות עמוסות. לאחר ויכוחים ממושכים הצלחנו לשכנע את מפקד המחסום לאפשר לאיש לעבור הפעם, ולהסביר לו שבפעם הבאה מעברו לא יותר ועליו להגיע מלכתחילה למחסום הסחורות.כן היתה אישה מבוגרת עם תעודת זהות כחולה שביקשה לשוב לביתה שבישראל. החיילים טענו שהיא הגיעה מטול כרם, שם אסור לה לשהות; לכן לא התירו לה לעבור וציוו עליה לחזור לטול כרם ולעבור דרך המחסום הראשי של טול כרם. האישה טענה בתוקף שלא היתה בטול כרם אלא עבדה בהתנחלות אבני חפץ – בניקוי בתים – ורצונה לשוב לביתה שבטירה. הוויכוח עם החיילים נמשך כשעה וחצי עד שהחיילים התירו לה לעבור.עזבנו את המחסום בשעה 13:00. מזג האוויר היה חם ושרבי באופן יוצא דופן, וענני העשן והפיח מהמחצבה הסמוכה ומהבולדוזרים הבונים את החומה הקשו על הנשימה והפכו את השהות במחסום, גם ללא קשר להתעמרויותיהם הקטנות של החיילים, לבלתי נסבלת.